וונציה

תכננו להגיע לוונציה בשעת אחר הצהריים, להתנחל בזריזות במלון במסטרה (קצת מחוץ לוונציה) ולהגיע לוונציה.  אולם רכבת Eurostar Italia הוכיחה שלו"ז ומציאות לפעמים שונים. עקב בעיות חשמל בדרך נמשכה הנסיעה כארבע שעות והגענו אל המלון לקראת שבע בערב. עזבנו הכל במלון ומיהרנו אל הקיוסק הקרוב שעמד להסגר כדי לקנות כרטיסים לאוטובוס ולנסוע לוונציה. על פי המלצת המוכר קנינו כרטיסים לשלושה ימים, יספיק לכל נסיעותינו עד שנעזוב.

כשהאוטובוס הוריד אותנו בוונציה, כבר התחיל להחשיך ולא הצלחתי אפילו לקרוא את שמות הרחובות במפה שהבאנו. לפני חשכה עלינו על גשר גדול והבטנו בתעלה הגדולה. קיפלתי באכזבה את המפות (אני אוהב לדעת היכן אני נמצא) והתחלנו ללכת לפי שני שלטי הכוונה בולטים שהיו כמעט בכל מקום  Rialto ו- San Marco. מה שיפה בשלטים אלו שלפעמים פנו לאותו כיוון ולפעמים לכיוונים מנוגדים. הלכנו לכיוון ריאלטו.

הלכנו  לכיוון ריאלטו, כלומר כל זמן שהסמטאות אפשרו זאת. מספר פעמים בשנה, הים עולה ומציף את וונציה. באותו ערב הייתה אחת מאותם פעמים. מידי פעם הובילו אותנו השלטים אל סמטא מוצפת והיינו צריכים לאלתר את דרכנו מסביב ולמצוא מעבר יבש יחסית. לבסוף מצאנו את גשר ריאלטו.

כשעלינו על גשר ריאלטו ראינו שלא רק הסמטאות מוצפות, מבט אל בתי הקפהגילה שמי הים מציפים את המדרכות לאורך התעלה. בחלק מבתי הקפה הסתובבו מלצרים במגפיים, מחכים לשפל. המשכנו להסתובב בסמטאות, סופגים קצת את האווירה של העיר  המיוחדת. עולים על גשרונים ויורדים בצד שני ולבסוף הוליכו אותנו השיטוטים אל כיכר סן מרקו. בחושך קצת היה קשה לראות את ייחודה של הכיכר מלבד העובדה שהייתה מוצפת מים ותיירים ומקומיים הורידו נעליים, קפלו מכנסיים וטיילו בבריכת סן מרקו . עוד קצת שיטוטים ומצאנו דרכנו לכיכר רומא – ריכוז התחבורה הציבורית היבשתית המגיעה לוונציה ומשם באוטובוס למלון.

למחרת בבוקר, יצאנו לשוט באוטובוס המים של וונציה, לאורך התעלה הגדולה. כרטיסי הנסיעה שלנו כוללים נסיעה חופשית בכל אוטובוס, ביבשה ובים. לאורך התעלה הגדולה נראה כי כל הבניינים הפכו למלונות. תוך כדי השייט הגענו אל גשר ריאלטו, הפעם מצד המים. מצד זה הוא נראה יפה יותר.

המשכנו  אל תחנת סן מרקו שליד כיכר סן מרקו הקטנה Piazzetta San Marco. כבר מהמים רואים את ארמון הדוכס Palazzo Ducale, את בית הכלא שלידו ואת גשר האנחות המחבר בניהם. האיזור כולו עובר שיפוצים ומכוסה בשלטי פירסומת של סיסלי. כיכר סן מרקו נראית שונה לגמרי מאשר בלילה (למרות שנשארו שלוליות מההצפה של אתמול). הכיכר מלאה תיירים שמצלמים כל פינה, מאכילים את היונים או יושבים באחד מבתי הקפה הרבים סביב הכיכר אוכלים, שותים ומקשיבים למוסיקה משני בתי קפה בשני צידי הכיכר בהם הופיעו נגנים להנאת המטיילים.

על אחד מצידי הכיכר שולטת כנסיית סן מרקו. הכנסיה יפה מבפנים כמו מבחוץ והיא בהחלט שווה ביקור קצר. ביקרנו גם בארמון הדוכס כדי לראות איך נראה בית הנבחרים הוונציאני. הם ידעו לחיות. הארמון מפואר מרצפה ועד תקרה.

אי אפשר לבקר בוונציה ולא לבקר באיים סביב לה. בחרנו לבקר באי מוראנו הידוע בעבודות הזכוכית. האי אינו גדול ורחובותיו (אם אפשר לכנות את צידי התעלות בשם רחובות) מלאים בחנויות המוכרות עבודות זכוכית שונות ויפות. קראנו שאפשר לראות דוכנים בהם מייצרים את המוצגים אך אמרו לנו שיש בודדים ורק למחרת אפשר יהיה לראות  אותם. אז הסתובבנו בין החנויות והחלטנו לחזור למחרת.

חזרנו לעיר והמשכנו לטייל. הערב ירד ובאחת הסימטאות שמענו צלילי אופרה בוקעים מאחד הבתים. לפני הבניין הייתה כיכר קטנה ומספר מדרגות בכניסה לאחד הבתים. התיישבנו על המדרגות עם כמה זוגות אחרים שעשו כמונו. סתם כך לשבת לנוח, לעשן סיגריה ולשמוע אופרה (לה טרוויטה – אני חושב)  מבית האופרה "לה פניצ'ה" המפורסם של וונציה.

למחרת בבוקר חזרנו למוראנו. לצערנו גם בבוקר לא היו דוכנים ליצור זכוכית. נפרדנו מהאי אחרי שקנינו למזכרת גונדולה מזכוכית בתוך בקבוק וגם ציפור עשויה מזכוכית וונציאנית. הזמן הלך ואזל והיה עלינו לחזור למלון, לאסוף את המזוודות ולנסוע אל שדה התעופה "מרקו פולו" בדרכנו חזרה הביתה.

את אוסף התמונות המלא מוונציה אפשר לראות באלבום וונציה 2009 בפיקסה.