ברצלונה

בשבוע השני של ינואר 2012, יצאתי עם חברים לעבודה לחמישה ימים בברצלונה. אם הייתי צריך לתאר בשתי מילים את הטיול הזה הייתי אומר "יופי מקפיא". העיר יפה מאד, נקיה ומתוחזקת היטב. מזג האויר היה יבש וקר מאד. בקיצור היה כיף.

אחרי טיסה צפופה ונסיעה קצרה הגענו אל המלון, קרוב מאד לכיכר קטלוניה. המזוודות בהמתנה וכבר יצאנו לסיבוב ראשון.

כמעט התבנית הקבועה בערי אירופה, הבתים במרכז העיר מקושטים בעיצובים מיוחדים ובפסלים. עוד לא ראינו דבר מיצירות גאודי – מלך המעצבים של ברצלונה אבל פסלים יפים יש ויש.

מכיכר קטלוניה, ההמשך המתבקש אל "הטיילת" של ברצלונה La Rambla. שדרה יפה. עצים ודוכנים משני הצדדים וריצוף שיוצר אשליה כאילו הרצפה גלית למרות שהיא ישרה לגמרי. שלא כמו בעונה, כך אמרו יודעי ברצלונה, הטיילת לא הייתה מלאה לגמרי אבל בכל שעות היום ועד מאוחר בלילה הסתובבו אלפי אנשים לאורכה מכיכר קטלוניה ועד נמל ברצלונה.

לצידה של הטיילת נמצא אזור עתיק של העיר, Bari Gotic ובמרכזו קתדרלת ברצלונה או בשמה המלא "קתדרלת הצלב הקדוש וסנט אולליה". אולליה הצעירה הייתה בת 13 כשנרצחה על ידי חיילים רומאים בחזית הכנסייה שהייתה במקום לפני הקתדרלה והיא המגינה על העיר. היא קבורה בקריפטה של הקתדרלה.

באחת הקפלות עמדו שני שומרים שהציעו לי להכנס. מאחורי הפינה בקפלה היה חדרון ובו מעלית אל גג הקתדרלה. מלמעלה רואים מקרוב את עבודות השיפוצים וגם את הנוף מסביב עד הים.

חזרנו לשוטט ברחובות בכיוון הכללי של הנמל. אוסף של בתי מגורים מעוצבים, בנייני ממשל שנראים כמו ארמונות, מעדנים מגרים בחנויות ועציצים כמעט בכל מרפסת. חזרנו לכל אורכה של שדרת "לה רמבלס" אל המלון להתארגנות לארוחת הערב, ארוחה במסעדת טאפאס.

למחרת התחלנו את היום ברובע אישמפלה, לאורך שדרת גרסיה Passeig de Gràcia, לראות כמה בניינים שאותם עצבו גאודי וחבריו למקצוע לואיס דומנק אי מונטאנר וג'וזף פוג' אי קדאפלק.  הרובע הוא הראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה על ידי תעשיינים וסוחרים עשירים שנמאס להם לגור בצפיפות העיר העתיקה. הרובע תוכנן על ידי אילדפונס סרדה והוא מורכב מבניינים אחידים בגודלם ורחובות מסודרים בשתי וערב הכל בסגנון החדש – סגנון המודרניסטה.

אחרי שתי מנוחות בדרך ועצירה לקניית מים, הגענו אל היעד, כנסיית המשפחה הקדושה
The Basílica i Temple Expiatori de la Sagrada Família. עוד אחד מהפרויקטים המשוגעים של גאודי. כנסיה גוטית סטנדרטית פרי יוזמתו של מוכר ספרים בשם ג‘וזף מריה בוקבלה ותוכניתו של ארכיטקט סטנדרטי פרנצ‘סקו דה פאולה דל וילר, הפכה לפרוייקט חייו של אנטוני גאודי שלא הסתיים גם שנים רבות אחר מותו. עלינו במעלית אל מרומי הכנסיה לצפות בנוף וגם לגלות שהירידה רק ברגל – דרך פיר ומדרגות צרות.

ולעוד פרוייקט של אנטוני גאודי – פארק גואל.

אחרי עליה ארוכה ותלולה מתחנת המטרו הגענו אל הפארק. הפארק החל כפרוייקט מגורים ירוק בתחילת המאה העשרים אבל נכשל כלכלית. בעל הקרקע, הרוזן גואל, שהתייאש ממכירת בתים במקום הציע לגאודי לרכוש את אחד משני הבתים היחידים שנבנו ולהפוך את המקום לפארק. טיילנו קצת בפארק וגם בביתו של גאודי. דגש על קצת – אין הרבה מה לעשות בפארק והבית של גאודי אינו גדול במיוחד.

מפארק לשוק, באוטובוס חזרה למרכז העיר אל שוק לה בוקריה שבמרכז הטיילת. שוק היה במקום כבר במאה השלוש עשרה אבל שוק לה בוקריה נפתח והוכרז רשמית בשנת 1840. בשנת 1914 קיבל את גג המתכת ומאז כמעט לא השתנה. צבעים, ריחות וטעם… שווה לבקר, כדאי לראות ומומלץ לטעום.

בקצה הטיילת נמצא עמוד זיכרון גבוה לקולומבוס ומסעותיו ואחריו הנמל של ברצלונה. בניין עתיק ויפה של מנהלת הנמל ומולו לתוך הים בנויה טיילת הים המובילה אל מרכז קניות מודרני  (קניון מותגים יקר). מאות יכטות קטנות וגם שתיים גדולות עגנו בנמל. למרות הקור היו מאות מטיילים על הטיילת וגם אלפי שחפים (והרבה יונים).

למחרת אל הכיכר הגדולה השניה של ברצלונה – כיכר אספניה ואל הר היהודים. מכיכר אספניה הענקית לאורך שדרת המלכה מריה קריסטינה עלינו ברגל ובמדרגות נעות אל ההר בדרך אל אתר חובה פואבלו אספניול.

פואבלו אספניול הוא מוזיאון פתוח בשטח הר היהודים. המוזיאון הוקם בשנת 1929 לרגל תערוכה בינלאומית שהתקיימה בעיר והוא כולל בתים המייצגים את הארכיטקטורה, הסגנון והתרבות של האזורים השונים בספרד. לאחר התערוכה הוחלט להשאיר את 117 המבנים כמוזיאון פתוח. לטייל במקום זה כאילו לטייל באזורים שונים של ספרד ברגל. בתי קפה קטנים בסמטאות (באחד מהם ישבתי לשתות משקה שוקולד – סמיך, מתוק ואחלה). חנויות המזכרות שבאתר משתלבות בבתים הישנים וגם בהן כיף להסתובב. יש גם מוזיאון לאומנות שאפשר לדלג עליו (מלבד אלו שמאד אוהבים אומנות מודרנית) וגם גן פסלים.

מהאתר המקסים המשכנו באוטובוס מקומי אל מוזיאון מירו.

על פי ויקיפדיה, מירו הוא "מהרדיקליים ביותר מבין התאורטיקנים הסוראליסטיים … ובכמה מאמרים הביע בוז לציור קונבנציונלי ואת רצונו לרצוח אותו לטובת אמצעי חדש להבעה". באופן אישי לא הייתי מגיע לנקיטת אלימות פיזית נגד מירו ויצירתו רק אומר בעדינות שאני מאד לא אוהב את יצירותיו. במוזיאון אסור לצלם אז בהשראת הביקור, ציירתי שלושה ציורים שמייצגים בשבילי את יצירתו.