דווקא בסוף חודש ינואר 2015, החלטנו לצאת לווינה. מזג האוויר הצפוי: קר ומושלג.
מזג האוויר לא אכזב. מהמטוס הקרקע נראתה לבנה וכך גם מחלונות האוטובוס, שלג כיסה את הכביש ואת גגות המכוניות.
אבל לא נתנו לשלג לשבש את התוכניות. התלבשנו חם ויצאנו לרחובות העיר. היעד הראשון: בית האופרה של וינה (מבחוץ). מאד דומה לבנייה בערים אחרות באירופה. 
מה שאי אפשר למצוא בכל מקום הייתה קבוצת האוסטרים בבגדים החגיגיים והדגלים שגם הם היו בדרך לאופרה. מפגש חגיגי ממחוזות אוסטריה עמד להתקיים בבניין.
אחרי שיטוט קצר ברחובות הקרים, נכנסנו אל מוזיאון אלברטינה.
מוזיאון אלברטינה הוקם במאה בשבע עשרה על אחד הקטעים של ביצורי העיר וינה. באמצע המאה השמונה עשרה, השתלט עליו הדוכס אלברט מסקסוניה שהפך אותו לביתו. אוסף האמנות בארמון נוצר על ידי הדוכס בעזרת הרוזן ג'יאקומו דוראזו שהיה שגריר אוסטריה בוונציה והורחב על ידי יורשיו.
בשנת 1919 עברה הבעלות על הבניין לרפובליקה החדשה אוסטריה ושנתיים אחר כך הוקם מוזיאון אלברטינה. המוזיאון נפגע קשות במרץ 1945 , בהפצצות בנות הברית ונבנה מחדש לאחר המלחמה. בשנת
2003 נפתח מחדש לאחר שיפוץ מסיבי. כשהגענו, התקיימה באלברטינה תערוכת ציורים "מדגה עד פיקסו"
אחרי חימום במוזיאון, חזרנו אל הרחובות המושלגים, לספוג אווירה של חורף אמיתי.
במרכז הרובע המרכזי של ווינה נמצא ארמון הופבורג.
ארמונם של שליטי אוסטריה והאימפריה האוסטרו הונגרית. חלק מהארמון משמש כיום כמקום מגוריו ומקום עבודתו הרשמי של נשיא אוסטריה. הארמון נבנה במאה ה 13- והורחב במאות שחלפו מאז. בארמון שכנו כמה מהאנשים החזקים ביותר בהיסטוריה האירופית ואוסטרית, כולל מלכים של השושלת ההבסבורגית, שליטים של האימפריה האוסטרו-ההונגרית. שימש כמעון החורף הקיסרי העיקרי, השלמה לארמון שנברון שהיה מעון הקיץ שלהם.
אזור הופבורג היה המושב המתועד של הממשל מאז 1,279 לאימפריות ולרפובליקות השונות. הארמון הורחב במשך מאות השנים ונוספו לו מגורים שונים, קפלה, מוזיאון לתולדות אמנות, הספרייה הלאומית האוסטרית, האוצר הקיסרי, בית ספר לרכיבה, אורוות סוסים ומרכז קונגרסים. בחלק מהמקומות נבקר בימים הקרובים.
מנוחה והתחממות (למי שצריך) בקפה סנטרל, מתחת דמותה של הנסיכה סיסי. בשעת צהריים המקום היה מלא וצפוף אבל הבירה טובה והאוכל גם.
בהמשך השיטוט ברחובות אל כיכר היהודים.
כיכר היהודים הייתה מרכז החיים היהודיים בוינה בימי הביניים ורבנים חשובים לימדו כאן. תרומתם לחיי העיר לא מנעה את רציחתם של חלק וגרושם של כל שאר יהודי וינה בשנת 1421. היהודים חזרו לוינה שנים לאחר מכן והקימו שוב את קהילתם שחוסלה שוב, הפעם על ידי הנאצים.
במרכז הכיכר נמצאת אנדרטה לשישים וחמישה אלף יהודי וינה שנרצחו בתקופת השלטון הנאצי. האנדרטה הוקמה ביוזמת שמעון ויזנטל על יד האמנית הבריטית רחל וייטריד. מתחת לאנדרטה נמצאים שרידי בית כנסת מימי הביניים.
מאתר יהודי לאתר נוצרי, קתדרלת סנט סטפן
קתדרלת סנט סטפן היא כנסייתו של הארכיבישוף הקתולי של וינה. העיצוב הרומנסקי הנוכחי והצורה הגותית של הקתדרלה, הן יוזמתו של הדוכס רודולף הרביעי (1339-1365) והיא עומדת על חורבות שתי כנסיות קודמות, הראשונה בהן נחנכה בשנת 1147 . הקתדרלה היא החשובה בין בנייני הדת בוינה,
בקתדרלת סנט סטפן נערכו אירועים חשובים רבים בבית הבסבורג ובהיסטוריה האוסטרית וגג הרעפים הצבעוני שלה, הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר של העיר. הלוויתו של המלחין האיטלקי, אנטוניו ויואלדי נערכה בקתדרלה בשנת 1741.
ארוחת ערב אכלנו במסעדת ופיאנו. סיבה מיוחדת להזכיר את המסעדה היא שיטת העבודה שלה. המסעדה עוסקת בפסטה, פיצה וסלטים. בכניסה מקבלים כרטיס קירבה. עם הכרטיס פונים לדלפקים השונים ומזמינים את האוכל. המנות מוכנות במקום. הפסטה טרייה. בצק הפיצה מוכן במקום. התוספות גם הם טריות (כולל עלי בזיליקום או רוזמרין לנקטפים מעציץ ליד). כשהמנה מוכנה טוענים את פרטי החיוב אל כרטיס הקרבה והולכים לאכול ליד אחת הדלפקים באולם. בקומה השנייה עוגות, קינוחים וקפה.ביציאה משלמים על פי הפריטים הטעונים בכרטיס.
טרי + טעים + לא יקר = שווה ביקור.
אחרי הארוחה השלמנו את החוסר בנוזלים, בבר מול המלון.
יום חדש מתחיל עם ארוחת בוקר טעימה במלון.
ארמון שנבורן
הטירה הראשונה שעמדה במקום נקראה קטרמולה, או קטרבורג, והיא עמדה בשטחו של מנזר מקומי. היא נהרסה על ידי הטורקים שצרו על וינה ב-1529. לאחר מכן ראש עיריית וינה בנה במקום אחוזה שנועדה לשמש לחופשות ציד.
ב-1569 רכש הקיסר מקסימיליאן השני את קטרבורג כדי להופכה למעון ציד קיסרי. במשך מאה השנים הבאות עשו בה מקסימיליאן ויורשיו שימוש לעתים רחוקות ולעתים פיתחוה והוסיפו לבניינה. הקיסר מתיאס מצא, על פי הסיפור, מעיין נובע בקרבת הטירה, בעת ציד ב-1612. הוא קרא לו "Schöner Brunnen", כלומר "המעיין היפה". זהו מקור השם בו נודעו לימים הטירה וסביבתה.
ב-1683 צרו הטורקים בשנית על וינה ושבו והחריבו את הטירה כמעט עד היסוד. בשנת 1752 נוסד בתחומי פארק שנברון גן החיות שנברון, שהוא גן החיות הוותיק ביותר שעודנו פעיל כיום.
לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הטיל על האדריכל יוהאן ברנרד פישר פון ארלך לתכנן ארמון חדש שיוקם במקום. בניית הארמון החלה ב-1696 ושלוש שנים לאחר מכן כבר נערכו חגיגות בחלק המרכזי שהושלם.
במאה השנים הבאות הוסיפו קיסרים שונים חלקים לארמון ועשו בו שינויים רבים. הקיסרית מריה תרזה הורתה לאדריכל ניקולו פקאסי לעצב אותו מחדש בסגנון הרוקוקו. בשלהי קיסרותה היה הארמון למרכז התרבותי והפוליטי של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
במאה ה-19 הפך הקיסר פרנץ יוזף את שנברון למעונו העיקרי. הקיסר חי בו את רוב ימיו ואף מת בו, ב-21 בנובמבר 1916.
בתום מלחמת העולם הראשונה עברה האימפריה האוסטרו-הונגרית מן העולם והארמון עבר לרשותה של הרפובליקה האוסטרית הצעירה. חדריו היפים שומרו כמוזיאון שמושך מבקרים רבים, אך גם שימשו כתפאורה למספר ועידות ופגישות היסטוריות, כגון ועידת הפסגה שבה נועדו ניקיטה כרושצ'וב וג'ון קנדי ב-1961. ב-1996 הכריז אונסק"ו על הארמון כאתר מורשת עולמית.
בקופה הדגישו את האיסור לצלם בתוך הארמון ולכן התמונות הן מגן הארמון בלבד. ההקפדה על ההוראות עברה לי בהמשך.
מוזיאון ליאופולד
אמנות מודרנית היא לא הבחירה הראשונה שלי באמנות אבל הלכתי בכל זאת למוזיאון ליאופולד. מוזיאון לאמנות מודרנית בכיכר המוזיאונים במרכז וינה. את התגובה שקבלנו בקופת הכרטיסים לא מקבלים בכל מקום. השעה הייתה 13:45. בקופת הכרטיסים מסרו לנו שכדאי שנחכה 15 דקות, משעה 14:00 הכניסה חינם. ההגינות עלתה למוזיאון למעלה ממאה אירו.
לא רחוק מהמוזיאון נמצא הפרלמנט האוסטרי. נראה כמו מקדש יווני. גדול ומרשים כמו ארמון.
אחת המסעדות שקראתי שאסור לוותר עליהן היא מסעדת פיגלמולר. אפשר לאכול בה מבחר מנות אבל המומחיות שלהם היא שניצל וינאי. ניסיתי. צדקו.
יום שלישי התחיל ב"בִּיבָר בית הים"
בִּיבָר* "בית הים" בווינה ממוקם במגדל ששימש כעמדת הגנה אווירית במלחמת העולם השנייה. עשר קומות של מכלים (דגים, כרישים, סרטנים, צבים) וכלובים (נחשים, עכבישים ועוד פרוקי רגליים) וגם אזורים טרופיים פתוחים (קופים, ציפורים, צבים ועוד) כדי להרגיש קרובים ממש לבעלי החיים. במזג אוויר נוח יותר, ניתן לעלות במעלית או במדרגות לתצפית פנורמית ממרומי הקומה האחת עשרה. הפעם היה סגור. פיצוי חלקי קבלנו בחלונות הקפיטריה.
* ביבר – מארז, מיכל, או מבנה מותאם או שהוכן, לשמירה על בעלי חיים בתנאים כמו טבעיים לתצפית או ללימוד או כחיות מחמד.
ולקצת קניות. באחד הקצוות של קו מטרו מספר 6 נמצאת תחנת שבעת הרועים, Siebenhirten. ביציאה מהתחנה מצאנו קו אוטובוס אל SCS, מרכז הקניות הגדול בווינה. הנסיעה חינם והקו סיבובי ויוצא אחת לחצי שעה. מרכז קניות יפה ומודרני, למי שמחפש מרכז קניות יפה ומודרני. אחרי שעה של שיטוט מצאתי מסעדה נחמדה. הצדיקה את הנסיעה למקום.
עמוד המגפה
השלמנו את הערב בסיבוב במרכז של מרכז וינה, באמצע מדרחוב גראבן נמצא עמוד המגפה. סיפורו של העמוד מתחיל בשנת 1679, במגפה קשה שפקדה את וינה. הקיסר ליאופולד התחייב להקים עמוד רחמים אם תיעצר המגפה. המגפה עצרה (בזכות הקיסר או לא) ועמוד עץ זמני הוקם עם השילוש הקדוש ומקהלת מלאכים על עמודים. בשנת 1686 הוזמן הפסל מטיאס ראוכמילר להקים עמוד שיש אך הוא הספיק לפסל רק כמה מלאכים לפני שמת שלוש שנים מאוחר יותר. שבע שנים נוספות עברו ופסלים רבים עבדו עד שהסתיים הפרויקט שניתן לראות היום.
האורוות המלכותיות בארמון הופבורג
רבות סופר ויסופר על האורוות המלכותיות ובית הספר הספרדי לרכיבה הנמצאים בארמון הופבורג. בימים הקרים של סוף ינואר ניתן לנו לראות רק את האימונים של הסוסים ורוכביהם. היו שנהנו אבל בשבילי לראות את הסוסים צועדים בראש מושפל, הלוך וחזור על המגרש החולי לא היה מהנה כלל. תיאורים כמו "כל צעד וצעד של הסוס נראה אצילי" נראו לי כצעדים מאד לא טבעיים לסוס, אולי לרוכב כן.
מוזיאון סיסי
מול הכניסה לאורוות נמצא מוזיאון סיסי. הרבה יותר לטעמי. שמה של הנסיכה סיסי הפך בספרי ההיסטוריה של אוסטריה והונגריה לסמל של גאווה. הנסיכה סיסי נחשבה לאהובת העם האוסטרי, לקיסרית היפה בעולם, לוחמת למען זכויות אדם, אישה דעתנית, פמיניסטית וגם… אשתו של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף.
הנסיכה סיסי נולדה בחודש דצמבר 1837 בבוואריה שבגרמניה כנסיכה אליזבת מממלכת בוואריה. כבר בילדותה זכתה לשם חיבה שליווה אותה לאורך חייה, הנסיכה "סיסי".
הקשר המשפחתי בין הקיסר האוסטרי יוזף לבת דודתו הנסיכה סיסי, הפך לסיפור אהבה רומנטי ובשנת 1854 הם החליטו למסד את הקשר ולהתחתן. חגיגת החתונה המלכותית התקיימה בוינה בהשתתפות אלפי אנשי אצולה ומלוכה מכל רחבי אירופה. יש גם סיפור אחר על היכרותם: הקיסר הגיע בכלל כדי לפגוש את אחותה המבוגרת יותר אבל התאהב בסיסי הצעירה. נשמע מתאים יותר.
קשיי ההסתגלות של הנסיכה סיסי לחייה החדשים כאשת הקיסר האוסטרי העלו מהר מאוד את חיי הנישואים והזוגיות של בני הזוג הקיסרי על שירטון והנסיכה סיסי ניסתה להתרחק מהארמון.
אהבתו העזה של הקיסר יוזף לנסיכה סיסי הייתה חסרת גבולות ולמרות שהתרחקה ממנו הוא המשיך לדאוג ולתמוך בה, כתב לה מכתבי אהבה בזמן מסעותיה ברחבי אירופה והקים עבורה את האורווה המלכותית שם נהגה הנסיכה סיסי להתאמן בתרגילי רכיבה.
חייה של הנסיכה סיסי לוו בטרגדיות נוראיות, בתה נפטרה מיד לאחר הלידה, בנה יורש העצר הקיסרי רודולף שם קץ לחייו בגיל 31 והיא, הנסיכה סיסי נרצחה בחודש ספטמבר 1898 בגיל 61 בידי מתנקש איטלקי.
רציחתה של הנסיכה סיסי הכתה בתדהמה את האוסטרים וההונגרים והיא הפכה לסמל ודמות להערצה בקרב מיליוני אנשים. רבים נוהגים לציין את הדמיון שקים במיתוס סביב דמותה של הנסיכה סיסי למיתוס סביב דמותה של הנסיכה דיאנה באנגליה.
אחרי המוזיאון החלטתי לחזור למרכז, לראות את עמוד המגפה באור יום וגם לבקר בכנסיה קטנה, סמוכה לרחוב, כנסיית פיטר.
המוזיאון היהודי והמוזיאון בכיכר היהודים
בצהרי היום, הלכתי למוזיאון היהודי. במוזיאון מוצגת תערוכה בשם "העיר שלנו – וינה היהודית מאז ועד היום".
תערוכה קבועה של ההיסטוריה היהודית של וינה. מתחילה בקומת הקרקע, בשנת 1945 וממשיכה עד ההווה. התערוכה מתארת איך התקדמה הקהילה היהודית שכמעט הושמדה כליל בשואה, ולמרות התנגדות של פוליטיקאים אוסטרים אחרי המלחמה, הפכה לקהילה מגוונת וחיה.
בקומה השנייה מוצגת ההיסטוריה היהודית של וינה מימי הביניים ועד השואה, במיוחד מאמצע המאה התשע עשרה אז הייתה הקהילה הגדולה באירופה דוברת הגרמנית.
בקומה השלישית מוצגים בארונות אחסון שקופים חפצי יודאיקה ומזכרות יהודיות נוספות.
הדמויות של זיזנהאסן יוצרו על ידי אנטון סוהן בחצי הראשון של המאה התשע עשרה והיו פופולריות מאד. כללו דמויות וטיפוסים שונים כמו כמרים, נזירים, חיילים, מוסיקאים, שחקנים, איכרים ועוד. הדמויות היו סטיריות אבל ללא הגזמה וללא כוונה רעה.
באותו כרטיס הלכתי גם אל מוזיאון כיכר היהודים ובו שרידי בית כנסת העתיק.
בית הכנסת העתיק נבנה במאה השלוש עשרה במרכז הרובע היהודי והורחב מספר פעמים. אחרי חורבנו בשנים 1420/21, יסודותיו נתגלו רק בשנת 1995.
הבימה, דוכן משושה, מוקם במרכז בית הכנסת. עזרת הנשים הופרדה. בקיר המזרחי של בית הכנסת, הצד הפונה לירושלים, נמצא ארון הקודש, שם הונחו ספרי התורה.
בעשרים ושלישי במאי 1420, הדוכס אלברט החמישי, אסר את כל יהודי אוסטריה אחרי שהואשמו בחילול הקודש. הוא החרים את רכושם ואילץ אותם להתנצר או להישרף חיים. ברקע הביקור במקום נשמע סיפור האירוע באידיש כפי שנכתב בשנת 1420.
מעל שרידי בית הכנסת הוקם בשנת 2000 אתר הנצחה ליהודי אוסטריה שנרצחו בשואה.
ארוחת ערב מהנה במסעדת Yellow הסמוכה למלון. מרק חמוץ חריף, ברווז ובירה מקומית.
המוזיאון לאמנות יפה
למחרת, בוקר של אמנות יפה במוזיאון לאמנות יפה. בניין יפה מבחוץ ומבפנים ומהווה משכן ראוי ליצירות הנפלאות שבפנים.
כמות הציורים הגדולה והזמן הקצוב שהיה ברשותי, חייבו אותי למהר. מאולם לאולם, מחדר לחדר, ומה שצילמתי הוא רק על קצה המזלג. צריך להגיע ולראות.
למי שלא הבין עד עכשיו, אני אוהב את עבודותיו של פיטר ברוייגל האב.
מלבד ציורים שמרוכזים בקומה השנייה, הקומה הראשונה מכילה אוסף של צעצועים, אוטומטים ועבודות אומנות מקסימות מזהב, כסף, שנהב, ענבר ועוד, שבקושי הספקתי לראות חצי מהן.
מחשבות ועוד 