ביום החמישי יצאנו לסיבוב ארמונות. התרחקנו כשלושים קילומטרים לכוון מערב צפון-מערב. 40 דקות ברכבת מתחנת הרכבת רוסיו אל העיירה סינטרה, עיירה ששימשה כאתר לארמונות קיץ עבור משפחות המלוכה. הליכה קצרה ברגל אל היעד הראשון במרכז העיירה, הארמון הלאומי או ארמון סינטרה Palácio Nacional de Sintra.
תור די ארוך בכניסה אבל התקדם לא רע ונכנסנו עם זרם האנשים הצפוף אל הארמון. נתקעים בכל פעם שקבוצה עצרה להסבר מאורגן. אחר כך הצלחנו קצת לעקוף והסיור התרווח.
רקע על הארמון, מתוך אתר האינטרנט של סינטרה בתרגום חופשי:
ההיסטוריה הארוכה של ארמון סינטרה החלה בתקופת הכיבוש המוסלמי של חצי האי האיברי והוא מוזכר כבר בטקסטים מהמאה ה-11. הארמון המורי המקורי הפך לרכושו של הכתר הפורטוגלי לאחר כיבוש העיר ליסבון ידי אפונסו הנריקה הראשון, מלך פורטוגל, ב-1147. שינויים בוצעו לראשונה בשנת 1281, בימי שלטונו של המלך דיניש. הרחבות חדשות נוספו לבניין במשך הזמן, במהלך שלטונם של המלכים דיניש, ז'ואאו הראשון ומנואל ראשון, אך צורתו הכללית לא השתנתה מאז אמצע המאה ה-16. הארגון של החצרות הפנימיות, מקומות מעבר בהם אפשר לשמוע צליל מים זורמים (לא שמענו, אולי בחורף). החלונות עם הקשתות והקירות המחופים באריחים מזוגגים עם תבניות גיאומטריות, הכל מצביע על הקשר המורי של האומנים שבנו וקישטו את ארמון.
הארמון יפה. יש גם גן קטן מסביב אבל לא מיוחד. אחד החדרים המעניינים בארמון הוא החדר בו היה כלוא המלך המודח אפונסו השישי. הזכיר לנו סיפור שסופר על ידי הפרופסור הרסגור לאלכס אנסקי באחת מתוכניות שעה הסטורית:
בשנת 1640 מרדו האצילים הפורטוגלים בספרדים ששלטו בהם. מוביל את המרד, יוחנן, דוכס ברגנזה שמתמנה למלך פורטוגל, יוחנן הרביעי. למלך היו שני בנים, הבכור אפונסו, מפגר ולא מתאים להיות מלך, והצעיר פדרו. אבל בכורה היא בכורה (לא רק אצל יעקב ועשיו), וכשמת המלך יוחנן, התמנה אפונסו, שהיה בן 13, למלך אפונסו השישי.
אבל התפקיד לא שיפר את התנהגותו של אפונסו. הוא לא תיפקד כמלך ושיגע את תושבי פורטוגל. אמו לואיזה ניסתה להשיא אותו כדי להרגיע את הבחור הצעיר. לבסוף נמצאה צעירה צרפתייה בשם אליזבת, שהיתה קרובת משפחה רחוקה, היא ראתה את ציורי המשפחה, התאהבה (בפדרו) והסכימה להתחתן עם אפונסו. בליל הכלולות התברר שאפונסו נטול יכולת והנישואין לא מומשו.
למרות התנהגותו, ואולי בגלל התנהגותו, קיבל אפונסו תמיכה מאימו, (קל יותר היה לשלוט במלך שאינו מתעניין בענייני הממלכה), משריו (שיכלו לפעול כרצונם) וגם מחלק מהעם שחגג ותפרע יחד איתו.
בשנת 1667, נמאס לפדרו, לחלק מהאצילים ולחלק מהעם מהתנהגותו של אפונסו. הם רצו מלך שפוי. בראש קבוצת אצילים ופשוטי עם נכנס פדרו לארמון, ששומריו נעלמו באופן מסתורי, והודיע לאחיו שעליו להתפטר. הפרלמנט התכנס ואישר את פדרו כעוצר הממלכה.
פדרו רצה גם את אליזבת. במדינה קתולית היה צורך בכינוס רופאים, משפטנים ונציגי הכנסייה שאישרו בשרטוטים וציורים שהנישואין לא מומשו ולכן התאפשר לבטלם. פדרו קיבל גם את המלכה אליזבת.
אפונסו המודח הוגלה לאיים האזוריים. אחרי חמש שנים הגיעה שמועה לפדרו על קושרים המתכננים להחזיר את אפונסו לכס המלוכה. הוא הורה להחזיר את אפונסו לפורטוגל ולכלוא אותו בארמון בסינטרה. כמה שנים מאוחר יותר מת אפונסו בכלאו ופדרו העוצר הפך לפדרו השני, מלך פורטוגל.
מול הכניסה לארמון יש תחנת אוטובוסים. אוטובוס מספר 434 של חברת ScoTTurb שמתחיל את מסלולו בתחנת הרכבת של סינטרה, עובר שם בדרכו לטירת המורים ולארמון ופארק פנה וחזרה. עלינו עליו בדרכנו לארמון פנה.
ארמון ופארק פנה
ההיסטוריה של הארמון החלה בימי ביניים כאשר קפלה המוקדשת ל"גבירתנו של פנה" נבנתה על החלק העליון של הגבעה מעל סינטרה. על פי המסורת, הבנייה החלה לאחר התגלות מרים הבתולה במקום.
בשנת 1493, המלך ז'ואאו השני, מלווה באשתו המלכה ליאונור, עלו לרגל לאתר למלא נדר יחד עם בנם מנואל שחיבב מאד את המקום. כשהפך מנואל למלך מנואל הראשון, הורה על הקמת מנזר באתר, שהוקדש למסדר סנט ג'רום. במשך מאות שנים, פנה היה מקום קטן ושקט, למדיטציה, ודיור לשמונה עשר נזירים לכל היותר.
במאה ה -18 המנזר נפגע קשות על ידי ברק. אבל הייתה זו רעידת האדמה הגדולה של 1755, שפגעה בליסבון זמן קצר לאחר מכן, שגבתה את המחיר הכבד מהמנזר. המנזר הפך לתל חורבות. אף על פי כן, הקפלה (ויצירות שיש ובהט שהיו בה) שרדו ללא נזק משמעותי.
במשך עשורים רבים לא התקרב איש לחורבות. עד שהגיע הנסיך הצעיר פרדיננד לביקור במקום. בשנת 1838, כשהיה כבר המלך פרדיננד השני, הוא החליט לרכוש את המנזר הישן, את כל האדמות שמסביב, את טירת המורים הסמוכה וכמה אחוזות אחרות באזור. המלך פרדיננד החל להפוך את שרידי המנזר לארמון שישמש בית קיץ עבור משפחת המלוכה הפורטוגלית.
באתר האינטרנט של סינטרה הם כותבים גם (בתרגום חופשי):
הפרק וארמון פנה הממוקמים על גבעה ליד סינטרה, הם פרי יצירתו של המלך פרדיננד השני והביטוי הגדול ביותר של רומנטיקה במאה ה-19 בפורטוגל. הארמון נבנה בסגנון אדריכלי המשלב עיצוב מורי מצד אחד ועיצוב בסגנון מנואלי (על שם המלך מנואל הראשון). הארמון נבנה בצורה כזו שניתן לראותו מכל נקודה בפארק. בפארק יער וגנים שופעים עם מעל חמש מאות מינים שונים של עצים שמקורם מארבע כנפות הארץ.
והאמור באתר אינו מגזים כלל. מלבד הארמון שכיף לראות ולהסתובב בו. כיף עוד יותר לטייל בפארק.
הרוזנת של אדלה המוזכרת בתמונות הייתה אשתו השניה של המלך פרדיננד השני. המלכה אמליה היא אמליה נסיכת אורליאנס, אשתו של המלך קרלוס, המלך האחרון של פורטוגל.
חזרנו אל מרכז סינטרה כדי לנסוע אל הארמון השלישי של היום, ארמון מונסרט.
אחרי נסיעה קצרה ירדנו אל גן גדול. את הארמון עוד לא ראינו אבל ההליכה בשביל היורד עליו הלכנו לפי הסימונים, הייתה כמו ללכת בגן בוטני. בגן שתלו צמחים שנאספו בכל רחבי העולם והוא מחולק לאזורים גאוגרפיים.
הארמון עוצב על ידי אדריכל אנגלי (ג'יימס נואלס ג 'וניור,) בשנת 1858 עבור סר פרנסיס קוק, ברונט אנגלי, שקיבל את המקום מהמלך הפורטוגלי לואי הראשון, בנו של פרדיננד השני. הארמון משלב אדריכלות איסלמית מורית עם אלמנטים ניאו-גותיים.
מחשבות ועוד 