התחלנו היום בארמונו של המרקיז של פרונטרה. הארמון עדיין משמש כבית מגוריו של המרקיז. המרקיז ה-12 בשושלת גר בארמון ולכן שעות הביקור מוגבלות, רק בבוקר ורק בסיור מודרך.
יצאנו מהמטרו הכחול בתחנת הגן הזואולוגי Jardim Zoológico. על פי מפות גוגל המרחק 1200 מטרים בלבד והאוטובוס הבא שיביא אותנו עד פתח הארמון (קו מספר 770) צפוי להגיע רק בעוד כחצי שעה. הלכנו ברגל.
הארמון נבנה כבקתת צייד במאה השבע עשרה כשהאזור היה בלב יערות ובמרחק רב ממרכז העיר. אחרי רעידת האדמה של 1755, כשארמונו של המרקיז נחרב, עברה המשפחה לבקתה, והמקום שודרג כראוי לאצולה.
אולם לא גדול אבל מכוסה מתקרה (כמעט) ועד רצפה ב"אזולייזוש" (כאן למדתי איך אומרים זאת נכון) ועוד כמה חדרי מגורים הם תחום הביקור. הציורים מתארים בעיקר את מלחמת השחרור הפורטוגלית שהמרקיז הראשון היה אחד מגיבוריה. לבקשת המדריך, לא צילמתי בתוך הבניין.
סיום הסיור בטיול חופשי בגן הארמון. יפה. מטופח. שווה ביקור.
חזרנו ברגל, 1200 מטרים, אל תחנת המטרו ונסענו אל תחנת São Sebastião בדרך אל מוזיאון קלוסטו גולבנקיאן Museu Calouste Gulbenkian. קיצרנו דרך גן קטן ומקסים.
קרן גולבנקיאן הוקמה בשנת 1956. המטרה המקורית של הקרן התמקדה בטיפוח ידע והעלאת איכות החיים של אנשים ברחבי העולם בתחומי האמנויות, המדע והחינוך. המימון הראשוני התקבל בירושה על פי צוואתו של קאלוסט גולבנקיאן סרקיס ומכאן שמה. הקרן פועלת ממטה בליסבון ומשלחות בפריז ובלונדון. אנחנו הגענו לראות את מוזיאון האמנות של הקרן בליסבון.
הכניסה היא אל אולמות השטיחים. לא יותר מדי מעניין (לדעתי לפחות – אולי יש חובבי שטיחים שבאים לבקר) אבל ההמשך הצדיק את הביקור. רהיטים, כדים ופסלים סיניים, ביצים רוסיות, ציורים איטלקיים ועוד.
במרכז הקניות הגדול El Corte Inglés טעמתי בירה מקומית נוספת של מבשלת סגרש, הפעם בירה בוהמיה. אפשר בהחלט ליהנות מבירה בליסבון.
יעדנו הבא: בית הכנסת של ליסבון Sinagoga Portuguesa Shaaré Tikvah שליד תחנת המטרו Rato (עכבר בפורטוגלית). ידענו ושכחנו שצריך לתאם מראש ולמזלנו כשהגענו לשער, היו שם אחרים שהמתינו שיפתחו את השער. הצטרפנו אליהם.
חנה, פנסיונרית, ספרה לנו על בית הכנסת (היחידי בעיר) ועל יהודי ליסבון (כשש מאות בסך הכל) על בית ספר יהודי (שאין), על מוהל (שהוא רופא יהודי שחי ועובד בבית החולים בעיר) ועל החיים היהודיים בליסבון.
בתאריך 1 בנובמבר חוגגים הנוצרים את יום כל הקדושים. גם בשנת 1755 התכנסו כל המאמינים בכנסיות כשהאדמה רעדה ורוב ליסבון נחרבה. ברובע אלפמה גרו חסרי האמונה, הזונות, החילוניים. רובע אלפמה לא נפגע כלל מרעידת האדמה. היום הוא אזור מסעדות ובילויים. נסענו לשם כדי להסתובב ברחובות הצרים וגם כדי לראות את "רחוב היהודים" אין בו כל דבר יהודי מלבד השם.
מחשבות ועוד 