ביום השביעי חיפשנו איך הכי טוב להגיע אל הארמון הלאומי אז'ודה הנמצא בפסגת גבעת אז'ודה בבלם. פקידת הקבלה במלון פתרה את ההתלבטות בקלות. סעו ברכבת לקשקאיש למרכז בלם ותעלו ברגל אל הארמון. שמענו בקולה. עלינו על הרכבת לכוון קשקאיש וירדנו בתחנת בלם. משם עליה ברגל 1.7 קילומטר, דרך Calçada Ajuda עד הארמון. תרגול כושר לשעת בוקר.
המלך ג'ון החמישי תכנן לבנות בית קיץ בגבעת אז'ודה כבר במחצית הראשונה של המאה ה- 18, אבל בניית הארמון המלכותי במקום, התרחשה רק אחרי רעידת האדמה ב- 1755 שהרסה את המבנים הקיימים. מי שהחל את הבנייה היה בנו, המלך ז'וזה הראשון, על האדמה שנרכשה על ידי אביו. ראשית נבנה המקום מעץ ונודע בכינויו "הבקתה המלכותית" עד אשר נשרף כליל בשנת 1794. אחר כך נבנה הארמון כפי שהוא כיום.
למרות שהאבן הראשונה הונחה בשנת 1795, רק בשנת 1802 החלה למעשה הבנייה. בשנת 1807, עם פלישת נפוליאון לשטח פורטוגל, כאשר משפחת המלוכה הפורטוגלית נאלצה להימלט לברזיל, על כל תכולת ארמונותיה, העבודות כמעט ונעצרו. רק בשנת 1861, אחרי ההכרזה של המלך לואי הראשון ולאחר נישואיו עם נסיכת סבוי, דונה מריה פיא , הפך ארמון אז'ודה למעון הרשמי של המונרכיה הפורטוגלית. בשנת 1910, אחרי ההכרזה על הקמת הרפובליקה, נסגר הארמון ונפתח מחדש לציבור ב-1968, כמוזיאון.
בשנות השמונים (של המאה העשרים) החלו לשקם את הארמון ובשנת 1996 הוחלט להחזירו, מדויק ככל האפשר, למצבו בתקופת המלך לואי הראשון. מלאכה שעדיין לא הסתיימה. הארמון משמש כיום לטקסים רשמיים של נשיאי פורטוגל והוא אחד המוזיאונים החשובים בפורטוגל לאמנות דקורטיבית.
חדר הקהל. החדר עם האווירה הרשמית, בו עסק המלך לואי הראשון בענייני המדינה. בימי חמישי שימש החדר לקבלת קהל. בחג המולד ובימי קרנבל, האווירה הייתה רגועה יותר. המלכה מריה פיא ערכה כאן מסיבות עבור הנסיכים קרלוס ואפונסו ואורחייהם.
חדר המוזיקה. בתקופה בה מוסיקת חובבנים הגיעה לשיאה, חדר מוסיקה היה הכרחי. ערבי מוסיקה למשפחת המלוכה וחבריהם נערכו לעיתים תכופות. לואי היה בריטון, שגם ניגן וגם הלחין בעוד מריה פיא ניגה בפסנתר
חדר השינה של המלך לואי הראשון. החדר הונמך עם קנבס מצויר וחולק לארבע חלקים: אזור עבודה, חדר שינה, חדר הלבשה וחדר רחצה.
החדר הכחול (חדר המשפחה). קובעי העיצוב של המאה התשע עשרה טענו שהכרחי שיהיה בארמון חדר משפחה, שלא היה קודם לכן. במשך שנתיים (1863 עד 1865) עוצב החדר מחדש על פי טעמה של המלכה. בד משי כחול ששימש לריפוד נתן לחדר את שמו.
החדר הוורוד. הצבע הורוד של הפורצלן נתן את השם למבוא הזה אל האגף הפרטי של המלכה. נדיר למצוא ריכוז כה גדול של חפצי אמנות מפורצלן וחרסינה במקום אחד אבל המלכה אהבה אותם מאד. רוב החפצים יוצרו במפעלים המלכותיים במאות 18-19 במייסן וברלין.
חדר השינה של המלכה. ב-1861, הזמין המלך לואי ה-1 מפריז, משי וריהוט במיוחד לריהוט חדר זה. העיצוב הושפע מסגנון נפוליאון שלישי, שהיה מאוד אופנתי באירופה באותה העת. המיטה הוצבה במרכז הקיר המרכזי מוגבהת על משטח ומעליה חופה. מעט מאוד השתנה מאז. הקישוט של הקירות והשטיחים עשוי משי כחול דמשקאי ושזור חוטי כסף.
סטודיו לציור. האור הטבעי מהחלון הגדול, המערבי ומהצוהר בתקרה, מבטיח תנאי ציור אידיאליים. משפחת המלוכה העריכה מאד אמנות והתקינה אולפן לפיסול וצילום באגף המערבי. הסטודיו היה אחד החדרים האהובים על לואי הראשון.
חדר הכס. במשך כמעט מאתיים שנה, זה היה החדר בו התקבלו הנציגים הבכירים ביותר. עם כניסתו של של המלך, נוגן ההמנון הלאומי והמבקרים נדרשו לנשק את ידו של המלך כסמל לצייתנותם ונאמנותם.
חדר המשתאות. החדר בו נערכו רוב הנשפים המלכותיים, כמו גם חלק מן הטקסים המשמעותיים ביותר של המאה ה -19, כגון חתונתו של המלך קרלוס (1886). העיטור כלל שפע של צמחים וקישוטי כסף אשר נצצו באור הנרות והוכפלו על ידי המראות. כיום, מוגשות באולם זה סעודות שעורך נשיא הרפובליקה.
לפני היציאה מהארמון, ראינו באגף אחר, תערוכת ציורים. נכנסנו. רוב הציורים "לא משהו" אבל היו גם יפים וגם ציור מפתיע אחד. את אולימפיה אני מכיר כציור של אדוארד מאנה משנת 1863 שנמצא במוזיאון אורסיי בפריז. וויליאם סנטה ריטה צייר גרסה משלו. דומה ביותר.
בדרך היורדת לבלם, נכנסנו אל הגן הבוטני של אז'ודה.
עוד המלצה שקבלנו מפקידת הקבלה במלון הייתה לבקר במוזיאון האוריינט ציורים, צילומים, בגדים, כלי חרסינה ועוד מהמזרח. מבין הציורים יש אחד ששווה להתבונן מקרוב.
מחשבות ועוד 