את היום השלישי תכננו לבלות במוזיאון הלובר ומה שנספיק לאחר מכן. אבל לפני המוזיאון עצמו, קצת על הדרך או על התחבורה בפריז.
קנינו כרטיסי Paris Visite לשלושה ימים. זו כנראה לא האפשרות הזולה ביותר, אבל היא מאפשרת לנו שלושה ימים של תנועה בכל אמצעי התחבורה הציבורית במרכז פריז ללא מחשבה.
כמעט לכל מקום שרצינו להגיע, הייתה תחנת מטרו (או RER) בקרבת מקום או בטווח הליכה קצר. רשת הרכבות התחתיות פרושה היטב וגם ההתמצאות בתנועה ובמעבר מרכבת לרכבת הוא פשוט לאחר לימוד קצר. לא שוויתרתי על המפה ביום השלישי, אבל הסתדרתי בלי עזרה מלבד המפה.
למצוא ירידה למטרו כשנמצאים למעלה זה סיפור בפני עצמו. חלק מהתחנות מסומנות יפה ובגדול בשלט "METRO". חלק מסומנות בשלט ישן יותר עליו כתוב "METROPOLITAN". למדנו שזה אומר אותו דבר. על חלק ממעקי הבטון של המדרגות היורדות אל המטרו חרוט "METRO". את הסימון הזה כבר קצת קשה יותר לראות. על חלק מהתחנות לא כתוב כלום. צריך לחפש מדרגות יורדות אל מעמקי האדמה ולקוות שזו לא ירידה לחניון תת קרקעי (שיש רבים מאד בפריז) ולחפש סימון לקו מטרו. בחלק מהתחנות אין אפילו את הסימון הזה וצריך להמר ולרדת פנימה.
עניין אחרון הוא האסתטיקה. דווקא מפריז ציפיתי שכל התחנות יהיו שמורות ומתוחזקות ואין זה כך. חלק מהמעברים מתחת לאדמה מוזנחים ומלוכלכים. ברוב התחנות אין מדרגות נעות או מעליות והגישה למבוגרים או לנכים קשה עד בלתי אפשרית.
ואל הלובר. הגענו אל תחנת המטרו של הלובר ויצאנו אל קניון גדול, תת קרקעי, ובו חנויות ומסעדות מסוגים שונים וגם חלקה התחתון של פירמידת הזכוכית. ראינו תור ונעמדנו בו. אחרי כעשרים דקות, התקרבנו לשלט שציין שאנו בתור למי שאין ברשותו כרטיסים. זוגתי בררה ולמדה שעלינו לעלות אל כניסת הפירמידה במפלס העליון. עלינו.
גם במפלס העליון היה תור ארוך אבל למודי ניסיון מהתור למטה, ראינו שיש גם תור קצר בהרבה, תור למועדפים. הרגשנו מועדפים וכנראה שהיינו כי אף אחד לא עצר אותנו. עברנו בזריזות בדיקה ביטחונית ונכנסנו אל אזור הקופות. לא ברור לי מדוע בתור המועדפים הבדיקה הביטחונית זריזה וקצרה בעוד בתור הארוך הבדיקה ארוכה הרבה יותר וכוללת גלאי מתכות. עשינו ברור קצר היכן הכניסה, הצגנו את כרטיס המוזיאונים והיינו בפנים.
הלובר הוא מוזיאון גדול. שלוש קומות של מסדרונות ארוכים. את קומת הקרקע סרקנו בזריזות יחסית, חומות של עיר ימי ביניימית לא עניינו אותנו במיוחד, רק בגלל שלקחו חומות אבן ושמו במוזיאון, לא שווה להתעכב – יש לנו בירושלים עיר שלמה שנראית כך. גם ממוצגים מתקופת הפרעונים כבר שבענו. כמה פסלים שנראו חדשים קצת יותר, בכל זאת צילמתי.
עוד דבר שצריך לעשות במוזיאון הלובר, כמו במבנים דומים לו – להרים ראש אל התקרה. ציורים (כמו בפסלים, גם על התקרות יש המון נשים ערומות), פסלים, שיש צבעוני. לא לפספס את התקרות.
הקומה הראשונה כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. אמנם חלק מהציורים האיטלקיים והצרפתים מתארים שוב את ישו הקטן, ישו הצלוב, אמו וממשיכי דרכו אבל יש גם הרבה ציורים אחרים, כלי כסף וזהב, תכשיטים, פסלים, רהיטים ועוד ועוד.
ויש את המונה ליזה. לבד על קיר גדול, שמורה היטב מאחורי לוח זכוכית, עם מחסום שמונע ממעריצים להתקרב מדי וגם שני שומרים צמודים. החדר הצפוף ביותר במוזיאון.
עוד ציורים מצאנו גם בקומה העליונה. בעיקר של ציירים הולנדיים ופלנדרים. חלקם בהחלט שווה לראות.
אבל מוזיאון הלובר אינו רק פסלים וציורים. לכל אורכו מצאנו תכשיטים ורהיטים ועוד ועוד פריטים יפים שגם אם רציתי לא הייתי מצליח לצלם את כולם. אז רק מדגם לא מייצג.
ממש לפני היציאה, הגענו אל קומת הקרקע, אל רחבה בין האגפים השונים. רחבה מלאה בפסלים.
יצאנו מהלובר אחרי כשש שעות לנשום אוויר עירוני ברחובות הצרים של שכונת מונמרטר. עלינו וירדנו על פי מסלול מספר. מהמולן רוז' דרך רחוב Lepic ותחנות הקמח Moulin de la Galette אל הכרם הפעיל האחרון בפריז, דרך רחבת האמנים Place du Tertre וכנסיית הלב הקדוש ממנה נשקף נוף נרחב של פריז.
אל העמוד הבא: פריז היום הרביעי
מחשבות ועוד 
פינגבאק: פריז 2015 – סוף תיעוד | מחשבות ועוד