ביום החמישי נסענו לבקר בארמון ששימש את משפחות המלוכה בצרפת במשך שמונה מאות שנים, שאטו דה פונטנבלו. שמות מספרי ההיסטוריה: ולואה, בורבון, בונפרטה, אורליאן, כל השושלות ששלטו בצרפת, חיו בטירה, מי יותר ומי פחות. מלכים ומלכות, קיסרים וקיסריות, כולם שאפו לבצע שיפורים משלהם בטירה שנבנתה סביב עמדת השמירה המקורית. האחוזה הפכה במהירות לארמון ענק שאירח אירועים היסטוריים בתולדות צרפת ואירופה.
הסברה והשכלה – שאטו דה פונטנבלו
התיעוד הקיים לגבי טירת פונטנבלו בהקשר מלכותי מתחיל בשנת 1137, שנת הכתרתו של לואי השביעי, הידוע בשם לואי הצעיר. באותה שנה הוקם במקום מגדל שמירה. בשנת 1169, קידש הארכיבישוף מקנטרברי תומאס בקט, (שהיה אז בגלות בצרפת,) את קפלת שאטו פונטנבלו למרים הבתולה הקדושה. אפשר לסכם שכבר במאה השתיים עשרה יכלו הנוצרים להתפלל בטירה.
לואי התשיעי ("הקדוש") שמאד חיבב את הטירה המבוצרת, הקים בה בשנת 1259 מנזר בית החולים. יסודות בית התפילה של המנזר הם כמעט כל מה שנותר מן המבנים המקוריים. לואי, דרך אגב, קיבל את תוארו "הקדוש" מאדיקותו ומשני מסעי צלב בהם השתתף ואותם מימן מרכוש שהחרים מיהודי צרפת.
פיליפ הרביעי, מלך צרפת (1268-1314), המכונה פיליפ היפה, בנו של פיליפ השלישי ואיזבלה מבית אראגון, נולד ומת בפונטנבלו. הוא אולי היה יפה אך רחוק מלהיות צדיק. בשנת 1306 הוא גירש את כל היהודים מצרפת, והחרים את כל רכושם (מה שהצליחו לאגור מתקופת לואי התשיעי). הוא עדיין היה בחובות ולכן ביום שישי ה-13 באוקטובר, 1307 ציווה על מעצרם ועינויים של מאות אבירים טמפלרים במטרה לגזול את אוצרותיהם. הוא לא מצא אוצרות אבל יצר את המושג "יום שישי ה-13".
שושלת ולואה ותקופת הרנסנס הביאו את השינויים העיקריים הראשונים לשאטו דה פונטנבלו. פרנסואה הראשון (1494-1547) אהב את הטירה, הגיע פעמים רבות להישאר בפונטנבלו, והתייחס אל הביקורים כאל "ללכת הביתה". זו גם הסיבה שהזמין אמנים איטלקיים לשפר את עיצוב הטירה. בנו הנרי השני, היה גם כן מבקר קבוע, וגם הוא הקפיד על המשך העבודות. גם לו הייתה סיבה טובה, קתרין דה מדיצ'י ילדה לו שישה מילדיהם בטירה.
עבודות ההרחבה הגדולות האחרונות בטירה בוצעו בתקופת שלטונו של הנרי הרביעי, (1589-1610), המלך הראשון לבית בורבון. עבורו הייתה הטירה מקום המגורים המועדף השני אחרי הלובר. הנרי ביקר באופן קבוע בטירה, הוסיף את המשרדים החדשים ואת הכניסה המרשימה לעיר, הורה על חפירת התעלה והקמת גנים חדשים.
במאה השבע עשרה, אירעו כמה לידות מלכותיות בטירה. לואי השלושה עשר, נולד בספטמבר 1601. אליזבת, המלכה לעתיד של ספרד, נולדה בנובמבר 1602. דוכס אנז'ו, לימים גסטון, דוכס אורליאן, באפריל 1608. נסיכים גם מתו בפונטנבלו. לואי-ארמנד דה בורבון, נסיך קונטי, בנובמבר 1685 ואחריו לואי דה בורבון, נסיך קונדה (המכונה גם קונדה הגדול) בדצמבר 1686
במאה השמונה עשרה היה זה טקס הנישואין של לואי החמישה עשר ומארי לסינסקה, שנערך בקפלת השילוש בשאטו דה פונטנבלו, שהיה האירוע החשוב ביותר של המאה בטירה.
בין האורחים שביקרו בטירה שווה להזכיר את הצאר פיטר הגדול במאי 1717. את כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק באוקטובר 1743. ואת האחיות הנסיכות מבית סבוי, מארי לואיז ומארי תרז שהגיעו לביקור לאחר נישואיהן למי שיהיו לואי השמונה עשרה וצ'רלס העשירי.
החתונה היחידה שנחגגה במאה השמונה עשרה בשאטו דה פונטנבלו נערכה בשנת 1725. המלך הצעיר, לואי החמישה עשר, התחתן עם נסיכה פולנית. הרכלנים דיווחו כי המלכה, לבושה במיטב המחלצות, כמעט התעלפה תחת משקל התכשיט המשובץ שלה. שלושת ימי החגיגות הסתיימו במופע זיקוקין מרהיב.
בתחילת המאה התשע עשרה, נפוליאון עשה יותר מכל אחד, כדי לשקם את שאטו דה פונטנבלו שנפגעה במהלך המהפכה. ביוני 1804 הוא ביקר בטירה, מלווה באדריכל פייר פרנסואה לאונרד פונטיין, שקיבל הוראות להפוך אותה למעון כפרי רשמי לחודשי הסתיו.
לאחר נפוליאון הראשון, שוב הוזנחה הטירה עד נפוליאון השלישי שהשקיע בשיקום הטירה ובנה בה מספר דירות לצרכיי נופש וגם אירח בטירה מלכים ונסיכים.
אנחנו בשאטו דה פונטנבלו
הגענו מפריז ברכבת אל תחנת הרכבת של פונטנבלו-אבון. משם באוטובוס עירוני מספר 1 עד תחנת Château, ומשם ברגל, דרך גן דיאנה אל הטירה.
הביקור שלנו התרכז בחלק שנקרא מוזיאון נפוליאון ובו אוסף רהיטים, חפצי אמנות, ציורים, פסלים, זהב וכלי כסף, נשק, תלבושות, קרמיקה, מסמכים וחפצים היסטוריים מן המשפחה הקיסרית. המשכנו גם למוזיאון הסיני שנבנה עבור הקיסרית אז'ני בשנת 1863 וכולל מוצגים מהמזרח הרחוק.
אחרי מספיק זמן בין הקירות, יצאנו אל הגנים שמסביב.
חזרנו ברגל, לאורך תעלת המים הארוכה (Le Grand Canal) ודרך רחוב עם בתים קטנים ויפים (Rue du Montceau), עד תחנת הרכבת.
חזרנו לעיר לעוד גן טרופי בשם Jardin des Serres d'Auteuil או בתרגום אינטרנטי: גן החממות של אוטיי. גן טרופי שרובו נמצא בחממות. חלק מהחממות היו סגורות אבל זו שהייתה פתוחה הצדיקה את הביקור.
אחרי שהחשיך לגמרי, נסענו לראות את מגדל אייפל בלילה. לא היינו יחידים.
מחשבות ועוד 