לא היינו בטוחים שאנו רוצים להתחיל את היום ב"יד הזיכרון לשואה" בפריז, אבל בדרך למקום אחר, גילינו שאנו קרובים והחלטנו להיכנס. כמו בכל דבר שקשור ליהודים, האבטחה קפדנית ורק אחרי סריקת חפצינו הורשנו לעבור את השומרים.
הסברה והשכלה
בנוסף להיותו אתר זיכרון לאלפי יהודי צרפת שגורשו ממנה, המקום הוא מרכז תיעוד לרדיפה אחר היהודים שהחל לפעול עוד לפני סיום המלחמה. ב- 28 באפריל 1943, במהלך כיבוש צרפת, תעשיין יליד רוסיה, יצחק שניאורסון הזמין 40 פעילים ונציגי הזרמים השונים בקהילה היהודית לדירה ששכר כדי לדון באפשרות של יצירת ארכיון מחתרתי חשוב.
בזמן שהנאצים, בסיוע ממשלת וישי, צדו יהודים, המטרה הייתה להקים ארגון שיאסוף ראיות לרדיפת היהודים כדי להעיד לאחר המלחמה. שניאורסון אולי לא היה מודע לכך, אבל הוא הכין את הקרקע לקראת מערכה משפטית פלילית בינלאומית ולמשפטי נירנברג כמה שנים מאוחר יותר.
לאחר הפגישה, החלו המייסדים לאסוף מסמכים. עם זאת, הפלישה הגרמנית בספטמבר 1943 לאזור גרנובל בו פעלו, שעד אז נשלט על ידי איטליה הפשיסטית, שם קץ לעבודתם. שניאורסון הצטרף למחתרת הצרפתית בדורדון, ויצר קשרים שהתבררו כמועילים לאחר המלחמה. כשהחלו הקרבות לשחרור צרפת, נסעו שניאורסון וצוותו לפריז כדי למנוע ממשטר וישי ומהנאצים להשמיד את התיעוד למעשיהם.
בזכות פעילותם של שניאורסון ושל ליאון פוליאקוב, ראש מחלקת המחקר של הארכיונים, ועם עזרה מהמחתרת, הצליח הארגון לשים את ידיו על ארכיוני שגרירות גרמניה בפריז, המטכ"ל הגרמני, ממשלת וישי, ומעל לכל, ארכיון המחלקה האנטי-יהודית של הגסטאפו.
מיד עם סיום המלחמה, החל הארגון לעבד את הארכיונים כדי ללמוד על תהליך השמדת יהודי צרפת. המרכז ייסד הוצאה לאור משלו, פרסם מחקרים על מחנות המעצר וייסד את Le Monde Juif, כתב עת לתולדות השואה. המרכז המשיך לספק מידע לתביעה הצרפתית ולאסוף מידע נוסף במהלך משפטי נירנברג.
יד הזיכרון
בשנת 1950, החליט שניאורסון להקים יד זיכרון לקורבנות השואה למרות התנגדות חלק מהקהילה היהודית, אשר לא רצה "מוסד הפונה אל העבר". שניאורסון יצא לחפש חסות מדמויות בולטות רבות. (כשנודע לדוד בן גוריון, ראש ממשלת מדינת ישראל החדשה, שאתר הזיכרון הראשון המוקדש לקרבנות היהודים של הנאציזם, עומד לקום בפריז, הוחלט בירושלים במהירות על הקמת יד ושם). ביום 17 במאי, 1953, הונחה אבן הפינה לאנדרטה בפריז, על מגרש שנתרם על ידי העירייה. מספר מדינות – צרפת, בלגיה, לוקסמבורג ויוגוסלביה, תרמו להקמת האתר.
ביום 30 באוקטובר 1956, נחנכה האנדרטה בהשתתפות 50 משלחות מקהילות יהודיות מרחבי העולם ואישים פוליטיים ודתיים רבים מרחבי אירופה. ב- 24 בפברואר 1957, הטמין הרב יעקב קפלן אפר ממחנות ההשמדה ומגטו ורשה בקריפטה של האתר.
הרחבת פעילותו של המרכז לחקר השואה, (כפי שהוא נקרא היום) דרשה את הרחבת האתר. בסוף 2004, הסתיימה העבודה ובאתר המחודש יש חדרי קריאה, תערוכה קבועה על ההיסטוריה של השואה, מרכז למידה גדול, מחוץ לבניין הוקם "קיר שמות", שעליו חקוקים שמות כל היהודים שגורשו מצרפת.
אנדרטת השואה היא הרבה דברים בבת אחת: מוזיאון המארח תערוכת קבע ותערוכות מתחלפות, אירועי תרבות רבים (פאנלים, הקרנות סרטים ועדויות), מרכז ארכיונים פתוח לחוקרים ומקום להנצחת זיכרון השואה.
בכל שנה, מאז 1991, מתקיימים באתר, טקסי הזיכרון הראשיים לשואה.
ולמשהו קליל הרבה יותר. המשכנו אל Jardin alpin שהוא חלק מגן גדול יותר שנקרא Jardin des Plantes. גן חביב שלא הספקנו לבקר בו בפעם הקודמת כי הכניסה אליו נסגרת מוקדם.
אחריו, ומאד סמוך אליו נמצא גן טרופי בתוך חממה שנקרא Grandes Serres du Jardin des Plantes. גם בו שווה לבקר למרות שצריך לשלם בכניסה.
השלמנו את היום בסיור באזור מונמרט. התחלנו בקיר "אני אוהבת אותך" שנמצא בגן קטן ליד ה- Moulin Rouge. המשכנו בגלידריה Tutti Sensi הטובה ביותר שאכלנו בפריז (ואולי בכלל) שנמצאת בקרבת הכיכר המרכזית של מונמרט, ברחוב Norvins מספר 12, וסיימנו במסע חזרה למלון, דרך בית הקפה Le Moulin de la Galette שברחוב Lepic ששימש, מבפנים ומבחוץ, נושא לציורים של ואן גוך, רנואר, טולוז לוטרק, פיקאסו, רמון קסס ואחרים.
מחשבות ועוד 