מאה סיפורים חדשים – הסיפור הראשון – הצד האחורי של המטבע

קצת רקע

לפני 546 שנים יצא בצרפת הספר "מאה סיפורים חדשים". אוסף סיפורים פיקנטיים שכנראה סופרו ונאספו לספר בחצרו של פיליפ הטוב, דוכס בורגונדי, על ידי הסופר אנטואין דה לה סאל באמצע המאה החמש עשרה.

לפני 114 שנים (בשנת 1899 למי שזה מעניין ולא חזק בחשבון) יצא תרגום של הספר לאנגלית בשם "מאה סיפורים עליזים ומענגים". לפני 11 שנים וקצת, בינואר 2002, סיפר פרופסור מיכאל הר סגור על הספר לאלכס אנסקי בפרק שנקרא קולות עליזים מן הצמרת, במסגרת התכנית שעה היסטורית. לפני מספר חודשים שמעתי לראשונה את התוכנית על הספר. התלהבותו של הפרופסור מהספר הספיקה כדי שאחפש את הספר באינטרנט ואכן מצאתי אותו בפרוייקט גוטנברג. את המקור הצרפתי וגם את התרגום לאנגלית. בעברית לא מצאתי.

אחרי שקראתי את הסיפור הראשון החלטתי לנסות כוחי בתרגום. כוון שצרפתית אני מבין רק קצת יותר משאני מבין סינית, תרגמתי את התרגום לאנגלית. לתרגם מילים בעייתיות נעזרתי בתרגום של גוגל וגם במילון החופשי. אחרי כעשר שעות נסיעה באוטובוסים, זה המקום והזמן שהיה לי לעסוק בסיפור, אני מעלה את הסיפור הראשון.

הסיפור הראשון – הצד האחורי של המטבע

הסיפור הראשון מספר על אזרח שמצא דרך ליהנות מאשת שכנו. מיוחס להוד מעלתו, לואי, דוכס אורליאן.

בעיירה ולנסיינס חי פעם אזרח מכובד, שהיה כונס הנכסים של המחוז והיה מפורסם בקרב כל בתבונתו ושיקול דעתו. בין סגולותיו המבורכות, שהיה ליברל גדול. ידוע לכל היה שהוא מקורב לבעלי השררה וההון ועתידו הכלכלי מובטח.

אזרחנו הטוב, המוזכר בסיפור, היה משוחרר מכבלי נישואין וביתו בעיירה הנ"ל לא קטן כלל וכלל והיה מעון ראוי בהחלט לבני אצולה. הבית השתרע על פני מספר רחובות. באחד הרחובות היה פשפש קטן בגדר ומולו התגורר חבר טוב שלו עם אשתו הצעירה והמקסימה.

עיניה וחמוקיה של האישה כבשו את ליבו של אזרחנו והוא הרגיש כי אם לא ימצא מזור מיידי לאהבתו, אינו יכול להמשיך את חייו.

כדי למנוע גורל קשה זה, מצא דרכים רבות ומנומסות לקרב אליו את חברו, בעלה של אותה אשת חמודות, להפכו לידיד קרוב ולשתף אותו בכל האירועים, הארוחות, המשתים והרחצות בכל מקום בו התרחשו אם זה במלונות או בכל מקום אחר. וחברו היה גאה ושמח על אותן טובות הנאה.

כשאזרחנו, שהיה ערמומי יותר משועל, רכש את אמונו של החבר, קצרה הדרך לרכוש את אהבת אשתו. ימים אחדים של השקעה והאישה טובת הלב ויפת המראה כבר השתוקקה לשמוע על בעיות הלב של אזרחנו ולרפא אותו. נשאר רק למצוא את הזמן המתאים. האישה הבטיחה כי תגיע כשבעלה ייעדר מהבית ללילה.

היום המיוחל הגיע כשהחבר הודיע לאשתו שהוא הולך לטירה מרוחקת מהעיר. הוא דרש מאשתו שתשמור על הבית ולא תצא ממנו כי עסקיו לא יאפשרו לו לחזור באותו לילה.

אין צורך לשאול כמה שמחה האישה, למרות שלא הראתה זאת במילים, מעשים או בכל דרך אחרת. בעלה לא הרחיק לכת מעולם.

הבעל לא הספיק להתרחק קילומטר וכבר ידע אזרחנו שההזדמנות הגיעה. הוא הורה להוציא את האמבטיה, לחמם את התנורים ולהכין פשטידות, עוגות, יין מתובל ושאר מעדנים, ברוחב לב.

עם בו הערב, נפתח הפשפש והאישה המצופה נכנסה דרכו והתקבלה בברכה.

השנים פרשו אז לחדר, התרחצו באמבט לידו נערכה והוגשה ארוחה טובה. הם הרבו לשתות אבל לדבר על היינות תקצר היריעה. בקיצור, היה שם מכל טוב. כך העבירו את רובו של הלילה המתוק אך הקצר. נשיקות הוחלפו לעתים קרובות עד שכל רצונם היה לישון.

בזמן שהשניים מבלים, חזר הבעל ממסעו ומשום שלא ידע דבר על ההרפתקה, נקש בחוזקה על דלת הבית. החבורה שהייתה בחדר הכניסה סרבה לפתוח עד שיכריז על בואו.

משהכריז בקול רם וברור מי הוא, שמעו זאת גם אשתו ואזרחנו. האישה כה התפלאה לשמוע את קול בעלה שליבה הנאמן כמעט וכשל והייתה מתעלפת אלמלא אזרחנו הטוב והמשרתים שתמכו בה.

האזרח הטוב שהיה רגוע ומתורגל, הכניסה בזריזות למיטה, נשכב לצידה והורה לה לשכב קרוב אליו ולהסתיר את פניה. משעשתה כן, בלי למהר מדי, הורה שיפתחו את הדלת. אז זינק חברו הטוב אל החדר בחושבו שמסתירים משהו שאחרת לא היו משאירים אותו מחוץ לחדר.

כשראה את היינות והמעדנים על השולחן הערוך, את האמבט שהכינו ואת האזרח מכורבל היטב במיטה יפהפייה עם אדם נוסף לצידו, צעק בקול, הילל את עליזותו של שכנו. הוא כינה אותו פוחח וסרסור, שתיין ועוד כינויים אחרים שגרמו לנמצאים בחדר לצחוק פרוע.

אשתו לא יכלה להצטרף לחגיגה, שכן פניה היו צמודים לצידו של חברה החדש.

"ההא!", אמר הבעל, "סרסור שכמוך, הסתרת היטב את המסיבה ממני אבל אם לא השתתפתי במשתה, לפחות הראה לי את הכלה".

תוך כדי דיבור, באחזו את הנר בידו, התקרב אל המיטה והיה מסיר את הכיסוי תחתיו הסתתרה בשקט ובפחד, אשתו הטובה, אלמלא מנעו זאת ממנו האזרח והמשרתים. הוא לא הפסיק והיה מצליח לגבור על כולם ולהניח ידו על המיטה בכוח. אבל הוא לא היה בעל הבית ולא יכול היה לקבל את מבוקשו, ומסיבה טובה, ונאלץ להסתפק בהצעה הנדיבה שהוצעה לו. יוצג לו חלקה האחורי של האישה, אחוריה וירכייה שהיו גדולים ולבנים ויותר מכך הגונים ונאים, מבלי לחשוף ולגלות את פניה.

החבר הטוב, עדיין אוחז את הנר בידו, בהה ארוכות בלי לומר מילה. כשדיבר, היה זה כדי להלל את יופייה הנהדר של הגבירה. הוא נשבע בשבועה גדולה שמעולם לא ראה דברים שדומים לכל כך הרבה מחלקיה האחוריים של אשתו , שאם לא היה בטוח שהיא בביתם באותו זמן, היה אומר שזו היא.

אשתו נרגעה קצת למשמע דבריו והוא נרתע לאחור במבוכה, אבל כולם אמרו לו, אחד אחרי השני, ששפט שלא בצדק, וחילל את כבוד אשתו. שזו אישה אחרת, כפי שייווכח לאחר מכן בעצמו.

כדי להחזיר את מצב רוחו הטוב, לאחר המראות שראה, הזמינו האזרח לשבת ליד השולחן, שם הטביע את חשדותיו על ידי אכילה ושתייה של מה שנשאר מארוחת הערב, בשעה שהם במיטה שודדים את כבודו.

הגיע הזמן לעזוב, אמר הבעל לילה טוב לאזרח וחבריו, והתחנן שיתנו לו לצאת בדלת הפשפש, שהוא רוצה לחזור הביתה מוקדם. אבל האזרח השיב שאינו יודע איפה למצוא את המפתח, שהוא חושב גם שהמנעול כה חלוד שהם לא יוכלו לפתוח את הדלת, ושהם כמעט שאינם משתמשים בו. הוא השאירו ליד שער הכניסה, לעשות עיקוף ארוך כדי להגיע לביתו. בעוד משרתיו של האזרח מובילים את החבר אל הדלת, אישתו הטובה קפצה במהירות על רגליה, ובתוך זמן קצר, לבשה תחתונית פשוטה, ועם מחוכה על זרועה, הלכה אל הפשפש ועשתה את הדרך הקצרה אל ביתה, שם המתינה לבעלה (שהגיע בדרך ארוכה יותר) מוכנה לקבל את פניו.

קצת אחר כך הגיע האיש וראה שעדיין אור בבית, דפק בדלת בקול רם, והאישה הטובה, שהתיימרה לנקות את הבית, עם מטאטא בידיה, שאלה – מה שידעה היטב, "מי שם?"

הוא השיב "זהו בעלך".

"בעלי!" אמרה "בעלי אינו כאן, הוא אינו בעיר".

הוא דפק שוב וצעק "פתחי את הדלת! אני בעלך".

"אני מכירה היטב את בעלי", אמרה, "ואין זה מנהגו לחזור הביתה כה מאוחר כשהוא בעיר. לך מפה ואל תדפוק פה בשעה כזו".

אבל הוא דפק שוב ושוב וקרא בשמה פעם או פעמיים והיא המשיכה להעמיד פנים שאינה מזהה אותו ושאלה מדוע בא בשעה כזו אבל על הכל רק השיב "פתחי, פתחי".

"לפתוח!" אמרה "מה! אתה עדיין שם, סרסור נבזה. בשם מארי הקדושה, הייתי מעדיפה לראותך טובע מאשר להכניסך לכאן! לך לישון בבקשה במקום שממנו הגעת".

אז התרגז בעלה הטוב. הלם בדלת כאילו עמד להפיל את הבית ואיים להכות את אשתו, כה רב היה כעסו.

אשתו, לא מפחד, אלא בגלל הרעש שעשה, החליטה שאולי טוב יותר לומר לו את דעתה בפניו ופתחה את הדלת. כשנכנס, אלוהים יודע שפגש לא ברכה חמה כי אם את פניה הכעוסות, את לשונה החדה כתער ואת מילותיה הזועמות. בין השאר, נזפה בו שברשעותו העמיד פנים כיוצא למסע על מנת שיוכל לנסות אותה, שהוא פחדן ומוג לב, ושאינו ראוי שתהיה לו אישה כמוה.

חברנו הטוב, למרות כעסו, ראה שטעה, רסן את זעמו ואת העלבון שחש בלבו כשעמד מחוץ לדלת. אז אמר, כדי לפטור את עצמו, וכדי לספק את אשתו, שהוא חזר ממסעו כי שכח מכתב בנוגע לאובייקט אליו הלך.

כשהיא מעמידה פנים שאינה מאמינה לו, המציאה סיפורים נוספים. האשימה אותו שמרבה הוא לפקוד בתי מרזח ובתי מרחץ, וגם מקומות פסולים ומושחתים אחרים. שאינו מתנהג כמו שאדם מכובד צריך, וגם קללה את השעה שבה הכירה אותו וכפליים קללה את היום שהפכה לאשתו.

המסכן, התעצב מאד כשראה את אשתו מוטרדת הרבה יותר ממה שרצה, לא ידע מה לומר וחשדותיו הוסרו. הוא התקרב אליה בוכה, נפל על ברכיו ונשא את הנאום היפה הבא:

"זוגתי היקרה מכל, רעייתי הנאמנה ביותר, אני מתחנן ומתפלל להסיר מלבך את הזעם שהגית נגדי. סלחי לי על כל מה שעשיתי לך. אָשַׁמְתִּי, אני רואה את שגיאותיי  אני בא עכשיו ממקום בילוי, שבו, אני מתבייש לומר, היה נדמה לי שזיהיתי אותך, מה שעשני מאד לא מרוצה. לכן, שלא כדין וללא כוונה חשדתי שאינך אישה טובה, עכשיו אני מתחרט במרירות, ומתפלל שתסלחי לי, ולאיוולת שעשיתי".

האישה הטובה, בראותה את מידת החרטה של בעלה, נרגע במקצת כעסה.

"מה?" היא אמרה, "אתה בא מבתים מטונפים ידועים לשמצה, ואתה מעז לחשוב שאשתך הכנה תֵּרָאֶה במקומות כאלו?"

"לא, לא, יקירתי, אני יודע שלא היית. למען השם, לא נזכיר זאת יותר." אמר איש הטוב, וחזר על בקשתו האמורה.

היא, שראתה עד כמה הוא מתחרט, הפסיקה את נזיפותיה, ולאט לאט התעשתה. עם הרבה מהומה – חננה אותו, אחרי שנשבע מאה אלף שבועות והבטחות לזו שגרמה לו עוול. מאותה השעה, לעתים קרובות, ללא פחד או חרטה, שוב עברה את פשפש האמור, ולא התגלו מעלליה על ידי אותו אחד שהיה המעוניין ביותר. ודי לסיפור הראשון.