המכתבים האנונימיים הגיעו כמעט לכל תושבי הכפר הקטן לימסטוק. רוב המקבלים פשוט השמידו אותם אבל עורך הדין של הכפר, סימינגטון והתושב החדש בכפר גארי ברטון מסרו את המכתבים למשטרה. המכתבים ספרו על בגידות וניאוף.
המשטרה לא ממש התעניינה בכותב/כותבת המכתבים עד שנמצאה גופתה של גברת סימינגטון. ליד הגופה הייתה כוס ובה שאריות ציאניד ופתק קרוע ובו כתוב בכתב ידה "אני לא יכולה להמשיך". גם היא קבלה מכתב אנונימי. הכל מצביע על התאבדות.
החקירה לא מתקדמת עד שאשת הכומר מזמינה את חברתה המומחית לענייני רוע, גיין מארפל לסייע.
המכתבים הורכבו ממילים שנגזרו מספר, שם הנמען הודפס במכונת כתיבה שתרם עורך הדין סימינגטון למועדון הנשים בכפר ושם יש לכל נשות הכפר גישה אליה. המומחה המשטרתי קבע כי הכתובות הודפסו באצבע אחת, על ידי מי שאינו מורגל לכתיבה במכונת כתיבה או שרוצה להסתיר את זהותו. סגנון הכתיבה רומז למשטרה על אישה משכילה.
כשמשרתת צעירה בבית סימינגטון נמצאת מתה, מגלה גברת מארפל כי לדעתה מדובר בשני מקרי רצח ומתכננת מלכודת לרוצח.
הספר, שיצא לאור בשנת 1942, הוסרט כחלק מסדרת טלוויזיה פעמיים: בשנת 1985 עם ג'ואן היקסון ובשנת 2006 עם ג'רלדין מק אוון. בשנת 2001 הופק תסכית רדיו על ידי ערוץ 4 של הבי.בי.סי. תורגם לעברית בשם רצח החדרנית.
מחשבות ועוד 