מאה סיפורים חדשים – הסיפור השלישי – החיפוש אחר הטבעת

03סופר על ידי הוד מעלתו דה לה רוש.

על אביר ש"חיזק" חזה משוחרר ועל טוחן ש"חיפש" יהלומים שנבלעו.

בדוכסות בורגונדי חי פעם אביר אציל, ששמו לא מוזכר בסיפורנו, שהיה נשוי לגברת מכובדת ועדינה. סמוך לטירה האמורה חי טוחן, גם הוא נשוי, לאישה צעירה ויפה.

כדי להעביר את הזמן וליהנות בעצמו, היה האביר מטייל סביב טירתו  ועל גדות הנהר שם עמד ביתו  וטחנת הקמח של הטוחן. פעם אחת, במקרה לגמרי, כשהטוחן היה מחוץ לעיר, הוא ראה את אשתו של הטוחן חוזרת מהנהר נושאת שני כדים, בהם שאבה מים מהנהר.

הוא התקדם לעברה והצדיע לה בנימוס, והיא, שהייתה מחונכת,השיבה לברכתו כיאה לדרגתו. האביר, מוצא כי אשתו של הטוחן, נאה מאוד אבל לא חכמה במיוחד אמר:

"לומר את האמת חברתי, אני רואה שאת במצב רע ובסכנה גדולה".

למילים אלה ענתה אשתו של הטוחן:

"כמה נורא, הוד מעלתו, ומה עליי לעשות?"

"באמת יקירתי, אם תמשיכי ללכת כך, החלק הקדמי שלך בסכנת נפילה ואם אינני טועה, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב".

האישה הטיפשה, בשמעה את המילים הללו הייתה המומה ונרגזת. היא נדהמה לחשוב כיצד יכול האביר לדעת, בלי לראות, על חוסר מזלה, וגם נבוכה לחשוב על אובדן החלק הטוב ביותר של גופה. חלק המשמש אותה היטב וגם את בעלה.

היא השיבה: "אוי לי אדוני, מה זה שאתה אומר לי וכיצד אתה יודע שהחלק הקדמי בסכנת נפילה? נראה שהוא מוחזק היטב".

"כן, כן יקירתי," השיב האביר "נסתפק בכך שאמרתי לך את האמת. לא תהיי הראשונה שדבר כזה קורה לה".

"אוי לי אדוני," אמרה לו. "לא אהיה עוד אישה, אהיה מבוזה ונפסדת, ומה יגיד בעלי כשישמע על תלאותיי? הוא לא יישאר איתי?".

"אל תדאגי כל כך חברתי, זה עדיין לא קרה, חוץ מזה, יש תרופה בטוחה".

כששמעה האישה הצעירה שיש תרופה למצוקתה, נרגעה והתחננה לאביר שלמען השם ילמד אותה מה עליה לעשות כדי למנוע נפילת חלקה הקדמי המסכן. האביר, שהיה תמיד אדיב ונדיב, במיוחד כלפי גברות, השיב;

"חברתי, כוון שאת נערה טובה ויפה, ומחבב אני את בעלך, אלמד אותך איך לשמור על חלקך הקדמי".

"אדוני, אני מודה לך, ובטוחה אני שתעשה עבודה ראויה לשבח. שהרי יהיה יותר טוב למות מאשר לחיות בלי החלק הקדמי שלי ומה צריכה אני לעשות אדוני?"

"יקירתי" אמר, "כדי למנוע את נפילת חלקך הקדמי, את חייבת להדקו במהירות ולעיתים קרובות".

"להדק, אדוני? ומי יעשה זאת? ממי אבקש לעשות זאת עבורי?"

"אני אגיד לך, יקירתי," ענה האביר. "ובגלל שאני הוא שהזהרתי אותך מתקלה שיתכן ותקרה בכל רגע, וגם ספרתי לך על התרופה הנחוצה כדי למנוע את אי הנוחות שתתעורר, ושאני בטוח שלא תשמח אותך, אני מוכן, על מנת להגדיל עוד יותר את האהבה בינינו, להדק את חלקך הקדמי, ולהביאו למצב כה טוב, שתוכלי לשאת אותו בכל מקום בצורה בטוחה, ללא כל חשש או ספק שיפול אי פעם. בעניין זה אני מאוד מיומן."

אין צורך לשאול כמה שמחה אשתו של הטוחן. היא השתמשה בכל יכולתה הצנועה באמירת תודה לאביר. אז הלכו יחד, היא והאביר, בחזרה לטחנה. ברגע שהגיעו החל האביר במשימתו הנעימה, ועם כלי שהיה ברשותו, הידק בזריזות, שלוש או ארבע פעמים, את חזית אשתו של הטוחן, שהתענגה ושמחה ביותר. לאחר שתאמו מועד נוסף שבו יגיע לעבוד בחזית יצירה זו, האביר עזב, וחזר במהירות לטירתו.

ביום האמור, הוא שב אל התחנה ועשה כמיטב יכולתו, בדרך שהוזכרה קודם, להדק את החזית וכה טוב עשה את עבודתו במהלך הזמן שהחזה המשיך להיות מוחזק בבטחה למקומו.

בעוד אבירנו ממשיך לתחזק את חזיתה של אשת הטוחן, חזר הטוחן מעסקיו במצב רוח מרומם כפי שמצא גם את אשתו  וכשהם מדברים על ענייניהם, אמרה האישה החכמה לבעלה;

"מילה שלי, חייבים אנו רבות לאדון העיר הזאת."

"ספרי לי איך, ובאיזה אופן", ענה הטוחן.

"אני באמת צריכה לספר לך, שתוכל להודות לו, כפי שאכן אתה חייב. האמת היא, שבזמן שנעדרת, האדון עבר יום אחד ליד הבית שלנו, בזמן שנשאתי שני כדים מהנהר. הוא הצדיע לי ואני השבתי לו. כשהלכתי משם, הוא ראה, אני לא יודעת איך, שהחלק הקדמי שלי אינו מוחזק כראוי והוא בסכנת נפילה. הוא היה נחמד ואמר לי זאת ואני נדהמתי והרגשתי כאילו סוף העולם הגיע. האדון הטוב, שראה אותי כה נעצבת, ריחם עליי, וסיפר לי שיש תרופה טובה לאסון המקולל הזה. הוא הוסיף ועשה מה שלא היה עושה לכל אחד, את הטיפול שהוא אמר לי, ושאמור לחבר ולחזק את חזיתי על מנת למנוע ממנה לנשור, הוא ביצע בעצמו – ולמרות הטרחה הרבה, הוא שב וטיפל בי פעמים רבות משום שהמקרה שלי דרש תשומת לב תכופה."

"מה עוד אני יכולה לומר? שהוא ביצע את עבודתו כל כך טוב שאנחנו לעולם לא נוכל לגמול לו. תאמין לי, ביום אחד השבוע הוא הידק אותו שלוש פעמים; ביום אחר, ארבע פעמים ושוב ביום אחר, פעמים; ושלוש פעמים. הוא מעולם לא עזב אותי עד שנרפאתי לגמרי, והביא אותי למצב כזה שחלקי מחזיקים כעת היטב כמו של כל אישה בעירנו ".

הטוחן, תוך שמיעת ההרפתקה הזאת, לא גילה שום סימן למה שעבר במוחו, אבל, כאילו הוא שמח, אמר לאשתו:

"אני שמח מאוד, יקירתי, שהאדון עשה לנו את השירות הזה, ובעזרת האל, כשזה יהיה אפשרי, אני אעשה מה שאוכל כדי לגמול לו. אבל בכל אופן, אין זה ראוי שהדבר יהיה ידוע לכל, תדאגי לא לומר מילה על כך לאף אחד, ועכשיו שאת בריאה, אינך צריכה עוד להטריד את האדון בנושא זה ".

"אתה מזהיר אותי," ענתה אשתו, "שלא לומר מילה על זה וזה גם מה שהאדון הורה לי".

הטוחן, שהיה בחור טוב, חשב לעתים קרובות על החסד שעשה אדונו, ונהל את עצמו כל כך בחוכמה ובזהירות שהאדון המדובר מעולם לא חשד שהוא ידע שרומה, ותאר לעצמו שהוא לא ידע דבר. אך אבוי, לבו וכל מחשבותיו נסבו על נקמה ואיך יוכל לפרוע חובו באופן דומה להונאה על אשתו. לבסוף מצא דרך שבה הוא, כך חשב, יכול לשלם לאדון בחמאה עבור הביצים שלו.

עבר זמן, ובשל נסיבות אחרות, חייב היה האביר לעלות על סוסו ולהיפרד מאשתו למשך חודש, דבר ששימח את הטוחן במידה רבה.

יום אחד, החליטה הגבירה להתרחץ. היא הורתה שתובא אמבטיה לחדרה ודאגה שתנורים יחממו את דירתה הפרטית. לטוחן, שעקב אחר כל מה שקורה בבית, נודע הדבר והוא לקח דג גדול ששמר בתעלה ליד ביתו, והלך לטירה כדי להציג אותו לאישה.

לאף אחת מהנשים בבית לא הסכים לתת את הדג רק אמר כי יראה את הדג לגבירה בעצמו או ייקחהו חזרה לביתו. לבסוף, כוון שהיה מוכר לעובדי הבית וידוע כבחור טוב, הסכימה הגבירה שיכנס בזמן שהיא מתרחצת.

הטוחן העניק את מתנתו שעבורה הודתה לו הגבירה והורתה שתילקח למטבח ותאפה לארוחת הערב.

בעוד הוא מדבר, הטוחן ראה על קצה האמבטיה, יהלום גדול ויפה שהיא הסירה מאצבעה, מחשש שמא יתקלקל במים. הוא לקח אותו בשקט מבלי שמישהו יראה אותו, ולאחר מכן, אמר לילה טוב לגברת ונשותיה, וחזר לטחנה לחשוב על העניין.

הגברת, שבילתה עם המשרתות שלה, ראתה שכבר מאוחר מאוד, והגיע זמן ארוחת ערב, עזבה את האמבטיה ופרשה למיטתה. כשהיא הסתכלה על זרועותיה וידיה, היא לא ראתה את היהלום. היא קראה לנשותיה ושאלה היכן היהלום ומי קבלה אותו ממנה. כולן אמרו "זה לא אני" – ". גם לי לא" – "גם לי לא".

הם חפשו בתוך ומחוץ לאמבטיה, ובכל מקום, אבל לשווא, הם לא הצליחו למצוא אותו. החיפוש אחר היהלום נמשך זמן רב, מבלי שהם מוצאים כל שריד שלו, מה שגרם לעוגמת נפש רבה לגברת, כי היהלום אבד למרבה הצער בחדר שלה, וגם בגלל שהאדון נתן לה אותו ביום האירוסין שלהם והוא היה יקר לה מאד. הם לא ידעו במי לחשוד ולא את מי לשאול, וצער רב שרר במשק הבית.

אז עלתה מחשבה אצל אחת הנשים והיא אמרה:

"אף אחד לא נכנס לחדר אלא אנו והטוחן: נראה לי נכון שצריך לקרוא לו".

קראו לטוחן והוא בא. הגברת שכעסה מאד, שאלה את הטוחן אם הוא לא ראה את היהלום שלה. הוא, שהיה מוכן לשקר כמו שאחר מוכן לומר את האמת, ענה באומץ, ושאל אם הגברת חושבת אותו לגנב? היא השיבה בעדינות;

"בהחלט לא, טוחן: זה לא יהיה גניבה אם כבדיחה נלקח היהלום שלי".

"גברת", אמר הטוחן, "אני נותן לך את מילתי שאני לא יודע כלום על היהלום שלך."

כולם היו עצובים מאד והגברת במיוחד שלא יכלה להימנע מבכי ודמעות בשפע עקב אובדנו של התכשיט. הם חשבו בצער מה צריך עוד לעשות. כל אחד הציע מקום ואחר אמר שהם חפשו בכל מקום, ושזה בלתי אפשרי שהוא יהיה שם שכן קל לראות אותו והם היו מוצאים אותו.

הטוחן שאל את הגבירה אם היה ברשותה כאשר נכנסה לאמבט והיא השיבה, כן.

"אם כך גבירתי, בהתחשב בחריצות שבה חיפשת אותו, ולא מצאת אותו, זו פרשה מוזרה מאוד. עם זאת, נראה לי שאם יש אדם שיכול לתת עצות איך למצוא, אני הוא. אך איני רוצה שסודי ייחשף ויהיה ידוע לאנשים רבים, יהיה זה מועיל שאדבר אתך לבד".

"את זה קל לארגן" אמרה הגברת. מלוותיה עזבו, אבל, כשהם עזבו, אמרה אחת מהן:

"אה, טוחן, אתה תהיה אדם חכם אם תשיב את היהלום הזה".

"אני לא אומר שאני חכם ביותר", השיב מילר, "אבל אני מעז להצהיר שאם זה אפשרי למצוא אותו אני האדם לעשות זאת."

כשהוא ראה שהוא לבד עם הגברת, הוא אמר לה שהוא מאמין ברצינות, כי כוון שהיה לה את היהלום כשהיא נכנסה לאמבטיה, ונראה שלא היה מי שיגנוב אותו, הוא כנראה נפל מאצבעה ונכנס לתוך גופה.

כדי למצוא אותו במהרה, הוא השכיב את הגברת על מיטתה, דבר שהייתה מסרבת בהחלט אם הייתה יכולה לעשות אחרת.

לאחר שחשף את גופה, העמיד פנים שהוא מחפש פה ושם, ואמר,

"כמובן, גברתי, היהלום נכנס אל תוך גופך."

"אתה אומר, טוחן, שראית אותו?"

"באמת, כן".

"אוי לי" היא אמרה, "ואיך ניתן להוציאו?"

"בקלות רבה גבירתי, אין ספק שאצליח אם את חפצה."

"אלוהים יעזור לך! אין דבר שלא אעשה כדי לקבלו בחזרה" אמרה הגברת, "או כדי להאיץ בך, טוחן יקר."

הטוחן הניח את הגברת על המיטה, באותה התנוחה כפי שהאדון הניח את אשתו כשהידק את חזיתה ועם אותו כלי כמו זה ששימש את האדון, חיפש אחר היהלום.

בעוד הטוחן נח לאחר החיפוש הראשון והשני שעשה אחר היהלום, שאלה אותו  הגברת אם הרגיש אותו, והוא אמר, כן, דבר ששימח אותה מאד והיא התחננה בפניו שיפעל עד שימצא אותו.

כדי לקצר סיפור ארוך, הטוחן הטוב עשה עבודת החיפוש כל כך טוב שהחזיר לגברת את יהלומה היפה, מה שגרם לשמחה גדולה בכל הבית. מעולם לא קיבל הטוחן  כבוד וברכות כמו שהעניקו לו הגברת ונערותיה.

הטוחן הטוב, שקיבל את מיטב ברכותיה של הגבירה לסיום הרצוי של מפעלו הגדול, יצא מהבית והלך לביתו בלי להתפאר בפני אשתו על ההרפתקה האחרונה שלו, למרות שהיה יותר שמח על מעשיהו מאשר אילו הרוויח את העולם כולו.

זמן קצר מאוחר יותר, תודה לאל, האביר חזר לטירתו והתקבל בחביבות ובברכה על ידי הגברת. תוך שהם נהנים מעצמם במיטה, סיפרה לו על ההרפתקה הנפלאה ביותר של היהלום, ואיך דגו אותו מתוך גופה בעזרת הטוחן.  תאוריה את שיטותיו של הטוחן בחיפושיו אחר היהלום, הביאו מעט מאד שמחה לבעלה, אבל הוא הבין שהטוחן השיב לו בחזרה במטבע שלו.

בפעם הראשונה שהוא פגש את הטוחן הטוב, הוא הצדיע לו בקרירות, ואמר,

"אלוהים יציל אותך! אלוהים יציל אותך, מחפש יהלומים!"

על כך השיב לו הטוחן,

"אלוהים יציל אותך! אלוהים יציל אותך,  מחזק חזיתות!"

"בשם גבירותינו, אתה צודק," אמר האביר. "אל תגיד דבר עלי, ואני לא אומר דבר עליך."

הטוחן היה שבע רצון, ואף פעם לא דיבר על זה שוב, וגם לא האביר עד כמה שאני יודע.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאה סיפורים חדשים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.