מאה סיפורים חדשים – תשעה עשר – ילד השלג

סופר על ידי פיליפ וינייה

סוחר מכובד ועשיר מלונדון, מונחה על ידי רצון עז לראות ולהכיר מדינות זרות ולחוות הרפתקאות, עזב את אשתו הטובה, את ילדיו, קשריו, חבריו, אחוזותיו ,וחלק ארי של נכסיו, ויצא מהממלכה, "מרוהט" היטב עם כסף ושפע של סחורות, מהמיטב שאנגליה יכולה להציע למדינות זרות, ועם דברים רבים אחרים אשר, לשם הקיצור, לא אזכיר כאן.

במסעו הראשון, נדד הסוחר במשך חמש שנים, במהלכן טיפלה אשתו  ברכושו, מכרה ממנו הרבה סחורה רווחית והצליחה כל כך טוב, שבעלה, כשחזר בתום חמש השנים, שיבח אותה מאוד ואהב אותה יותר מתמיד.

הסוחר, לא הסתפק בדברים המוזרים והנפלאים שראה, או בעושר הרב שצבר. ארבעה או חמישה חודשים לאחר שובו, יצא שוב למסע של הרפתקאות בארצות זרות, נוצריות ופגאניות, ונשאר שם כל כך הרבה זמן, שעשר שנים חלפו עד שאשתו ראתה אותו שוב, אבל לעתים קרובות הוא כתב לה, שתדע שהוא עדיין בחיים.

היא הייתה צעירה ובריאה, ורצתה ליהנות ממנעמי החיים גם בהעדרו של בעלה. היעדרותו הארוכה אילצה אותה לדאוג לעצמה למאהב, ממנו נולד לה תוך זמן קצר ילד בריא.

הבן גדל עם אחיו למחצה, וכאשר חזר הסוחר, היה כבן שבע שנים.

שמחה גדולה הייתה בין הבעל ואישה כשהוא חזר, ותוך שהם משוחחים בנועם, האישה, לבקשת בעלה, קראה לכל ילדיהם, ולא השמיטה גם את האחד שנולד בתקופת היעדרות הבעל.

הסוחר ראה את כל הילדים וכוון שזכר באופן מושלם כמה צריכים להיות, ומצא אחד יותר מדי, היה המום ומופתע ושאל את אשתו, מיהו הבן הזה, הצעיר מבין ילדיהם?

"מי הוא?" היא אמרה, "הוא הבן שלנו! מי עוד הוא יכול להיות?"

"אני לא יודע", הוא ענה, "אבל, אני שואל מפני שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן."

"לא! בשם ג'ון הקדוש," היא אמרה, "אבל הוא הבן שלנו."

"איך זה יכול להיות?" אמר בעלה. "לא היית בהריון כשעזבתי."

"באמת שאני לא, עד כמה שאני יודעת," היא ענתה , "אבל אני יכולה להישבע שהילד הוא שלך, ושאף גבר אחר, לא שכב איתי אי פעם."

"מעולם לא אמרתי זאת", הוא ענה, "אבל, בכל אופן, עברו עשר שנים מאז שעזבתי, והילד הזה אינו בן יותר משבע. אז איך יכול להיות שהוא שלי? האם נשאת אותו זמן רב יותר ממה שנשאת את האחרים?"

"אני נשבעת שאני לא יודעת!" היא אמרה, "אבל מה שאני אומרת לך זה נכון. אם נשאתי אותו יותר מאשר את האחרים אני לא יודעת. אם לא עשית אותו לפני שעזבת, אני לא יודע איך הוא בא, אלא אם כן זה היה כך: זמן לא רב לאחר היציאה שלך, הייתי יום אחד בגינה שלנו, כאשר לפתע חשתי געגועים ורצון לאכול עלה של חומעה, אשר באותה העת הייתה עבה ומכוסה בשלג. בחרתי עלה גדול ודק, כמו שרציתי, ואכלתי אותו. אבל זו הייתה רק פיסת שלג לבנה וקשה. ברגע שאכלתי אותה, הרגשתי באותו המצב כמו שהייתי לפני שכל אחד מהילדים האחרים שלי נולד. למעשה, זמן מה לאחר מכן, ילדתי לך את הילד הזה."

הסוחר לא הולך שולל, אבל העמיד פנים שהוא מאמין לסיפורה של אשתו וענה:

"יקרה שלי, אם כי מה שאת אומרת לי הוא כמעט בלתי אפשרי, ומעולם לא קרה לאף אחד אחר, תודה לאל על מה ששלח לנו. אם הוא נתן לנו ילד בנס, או בשיטה סודית שאנו  בורים מכדי להבינה, הוא לא שכח לספק לנו את האמצעים כדי להשאיר אותו."

כאשר האישה הטובה ראתה שבעלה מוכן להאמין לסיפור שסיפרה לו, היא הייתה מאוד מרוצה. הסוחר, שהיה גם חכם ונבון , נשאר בבית בעשר השנים הבאות, מבלי לבצע כל מסעות אחרים, ובכל הזמן הזה לא אמר מילה לאשתו שתגרום לה לחשוד שידע על מעלליה, כל כך מוסרי היה וכה רבה הייתה סבלנותו.

אבל הוא עדיין לא התעייף ממסעות וביקש להתחיל מחדש. הוא סיפר על כך לאשתו, שהייתה מאוד לא מרוצה.

"תהיי רגועה", הוא אמר, "בעזרת אלוהים וסנט ג'ורג', אני אחזור בקרוב. וכך גם הבן שלנו, שנולד במהלך המסע האחרון שלי, עכשיו הוא גדל, ומסוגל לראות וללמוד, אם זה נראה לך בסדר, אקח אותו איתי."

"אני מקווה שתחזור ושתצליח", היא אמרה.

"כך יהיה", הוא אמר, ומיד לאחר מכן יצא לדרכו, לוקח איתו את הבחור הצעיר, שלא היה בנו ואליו לא חש כל חיבה.

הייתה להם רוח טובה, והגיעו לנמל אלכסנדריה, שבו מכר הסוחר הטוב את חלק הארי של הסחורה שלו . אבל הוא לא היה טיפש עד כדי לשמור על ילד שאשתו ילדה מגבר אחר, ושלאחר מותו, יירש אותו כמו ילדיו האחרים, אז הוא מכר את הנער כעבד עבור כסף טוב. כוון שהנער היה צעיר וחזק, קרוב למאה דוקאטים שולמו עבורו

כשסיים את עסקיו, הסוחר חזר ללונדון, בריא ושלם, תודה לאל. לא צריך לספר כמה שמחה אשתו לראות אותו בריא ומרוצה, אבל כשראתה שהבן שלה לא חזר, לא ידעה מה לחשוב.

היא לא יכלה להסתיר את רגשותיה ושאלה את בעלה מה עלה בגורלו של בנם.

"אה, יקירתי", אמר לה, "לא אסתיר ממך שאסון גדול פקד אותו."

"מה קרה?" היא השאלה. "האם הוא טבע?"

"לא , אבל האמת היא שהרוח והגלים לקחו אותנו למדינה שהייתה כל כך חמה שכמעט מתנו מהחום הרב של השמש. יום אחד, כאשר כולנו עזבנו את הספינה, על מנת שכל אחד יחפור בור בחוף כדי להגן על עצמנו מהחום, בננו היקר, שכפי שאת יודעת היה עשוי משלג, החל להתמוסס בשמש, ומול עינינו הפך למים. בטרם הספקנו לומר אחד משבעת פרקי תהילים, לא נותר ממנו שום דבר. כה מוזרה הדרך שהוא בא לעולם, וכך לפתע הוא עזב אותו. מאד התעצבתי ועודני עצוב על כך. אף לא אחד מכל הפלאים שראיתי אי פעם, לא הדהים אותי כל כך."

"האל נתן והאל לקח, השבח לשמו." אמרה היא.

באשר לשאלה האם היא חושדת במשהו או לא, ההיסטוריה שותקת ואינה מזכירה, אבל אולי היא למדה שאת בעלה לא קל לרמות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאה סיפורים חדשים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.