פנינת האהבה – ג. ה. וולס

מקורו של הסיפור בהודו הצפונית, הקרקע המבורכת מכל ארצות תבל בסיפורי אהבה נאצלים. הייתה זו ארץ שטופת שמש, אגמי מים ויערות בראשית, ארץ גבעות ועמקים פוריים. הרחק הרחק התנשאו לשמים הררי ענק, צוקים ושיני סלעים ופסגות גבוהות עד לשחקים, מכוסות שלג עד.

ושם היה מלך צעיר, אדון לכל הארץ, והוא מצא לו נערת עדנים אשר קץ לא היה ליופייה, ואותה שם גברת לעמו ומלכה ללבבו, ואהבה ניתנה להם בכל תענוגיה וחמודותיה, מלאה זוהר ותקווה, אהבת איתנים ואהבת פלאים נעלה מכל שיוכל בן תמותה לתאר לו אפילו בחלום.

אך האושר ניתן להם לשנה אחת ומקצת השנה, עד אשר, לפתע פתאום, בעקוץ אותה יצור ארסי במעבה היער – מתה המלכה.

היא מתה, וזמן מה הוכרע המלך כליל תחת נטל אסונו. שותק וקופא היה בצערו. וגדול היה הפחד שישים קץ לחייו, כי בנים לא היו לו, או אחים לשלוט אחריו. שני ימים ושני לילות שכב לארץ על פניו בצום למרגלות המרכבה, שהביאה את גופה הדומם והנחמד. אחרי כן קם ואכל לחם והלך משם בצעדים מהירים, כאדם שקיבל בנפשו החלטה רבת ערך.

אז ציווה לשים את גופה בתוך ארון של בדיל מעורב בכסף, וארון זה בתוך ארון אחר, עשוי עץ בושם יקר המציאות ומצופה זהב. ולמעלה מאלה ארון בהט משובץ אבנים יקרות. ועד שנשלמה מלאכת הארונות האלה התהלך המלך על יד הבריכות  ובגנים ובביתנים ובפרדסים ובכל אותם החדרים בארמון שבהם בילו שניהם יחד רוב ימיהם והוא הוגה במלכה, באהבתה ובחמודותיה. לא קרע בגדיו, לא התפלש באפר, ושק לא חגר, כמשפט המתאבלים, כי קדושה ועמוקה הייתה אהבתו מלעשות כל אלה. אחרי כן ירד ובא שוב בסוד יועציו ולפני העם והגיד להם את אשר עם נפשו לעשות.

הוא אמר, כי לעולם לא יוכל עוד לקרב אל אשה, כי לעולם לא יוכל עוד להגות בנשים. ולכן יבקש לו נער חמודות נבון רוח, אשר ישימו ליורש כסאו אחריו ויחנכו ויכינו לקראת ייעודו. בינתיים ימלא הוא את כל תפקידי המלוכה כפי הראוי. אבל מלבד כל אלה יקדיש עצמו בכל כוחו ובכל נפשו ובכל מאודו – ככל אשר ביכולת אדם לעשות – להקים מצבת זיכרון למלכה המתה, האהובה והבלתי נשכחת. שלמות ההוד והיופי תהיה לבניין זה. ונפלא ונהדר יהיה מכל בניין אחר בעולם, שהיה לפניו ושיהיה אחריו, ובאחרית הימים עוד יוסיף להיות שכיית חמדה לבני אדם, שישמרו עליו, ידברו בו, ישתוקקו לראותו ויבואו מכל ארצות תבל לבקר בו ולהעלות את שמה ואת זכרה של המלכה. לבניין זה, אמר, ייקרא: "פנינת האהבה".

ועל כל זאת קיבל רשות מאת עמו ויועציו וכן עשה.

שנה רדפה שנה וכל השנים הקדיש המלך לבניינה ולהידורה של "פנינת האהבה". יסוד ענקי נחצב בסלע ההר, במקום שממנו ניתן להשקיף אל שיממת השלג של הר הענקים על פני התהום של "בקעת העולם". היו שם כפרים וגבעות, נהר זורם בערוץ עקלתון והרחק הרחק שלוש ערים גדולות.

פה שמו את ארון הבהט מתחת לביתן הדור, מלאכת מחשבת, ומסביב הוקמו טורי עמודים עשויים אבן פלאים בלתי מצויה, וקירות עם פיתוחי אבן וחיקוקים שונים, וגוש בניין מוצק ורבוע שעליו התנוססו, כיפה גדולה באמצעו ומגדלים וצריחים מחודדים על סביבותיו – אמנות עדינה, כתכשיט ענק.

תחילה הייתה תכניתה של "פנינת האהבה" פחות נועזת ונשגבה ואף פחות מעודנת משנעשתה אחר כך. תחילה היה הכל עשוי בקנה מידה קטן ומרובה עבודת פיתוח וציפוי. היו שם מחיצות אבן חלולות, אגודות אגודות של עמודי שיש ורודים, וארון הבהט נח ביניהם כילד ישן בין פרחים. הכיפה הראשונה, מצופה הייתה לוחות אבן ירוקים ומהודקת במסגרת כסף. אולם הכול סולק שוב על שום שכל זה נראה צר יותר מדי ולא התנשא בדי שגב כדרישת דמיונו הכביר של המלך.

כי ברבות הימים לא היה הוא עוד אותו העלם מלא החן, שאהב את הנערה המלכה. הוא היה עתה אדם מיושב בדעתו, תפוש הרהורים ושקוע כולו בעבודת הבניה של "פנינת האהבה". עם כל שנה של עבודה מאומצת, למד לדעת אפשרויות חדשות בבניין קשתות וקירות אבן ומסעדים, רכש לו יותר שלטון בחומר המסור לידיו וגילה מאות סוגים של אבנים וצבעים ובני צבעים, שתחילה לא חשב עליהם כלל. חוש הצבעים שלו נתעדן ואף נעשה פחות לוהט. הוא לא מצא עוד ענין בציורים ססגוניים עם ברק קישוטי הזהב, שהיו חביבים עליו תחילה ולבו נמשך לצבעים כחולים כתכלת השמים, לגוונים עדינים של מרחקים גדולים, לצללים מסתוריים, למשחק האור הפלאי של ארגמן ולשם – לשגב נמשך ולמרחב. לבו נעשה גס בפיתוחי עץ ובתמונות וקישוטים משובצים ובכל העבודות הזעירות והמדוקדקות של בני אדם. "אלו הם דברים יפים" היה אומר על עבודות הפאר הראשונות שלו וציווה להעבירם לבניינים פחותי מעלה, שלא יפריעו לו בתכנית עבודתו העיקרית. הבנתו באמנות הלכה וגדלה.

בתמיהה וביראת הרוממות ראו האנשים כיצד פושטת "פנינת האהבה" צורת בראשית שלה ולובשת צורת רוחב וגובה ושגב על אנושיים. הם לא ידעו אל נכון מה הדבר שציפו לו. אולם מעולם לא היו מתארים לעצמם הוד נשגב כזה. "כבירים ונהדרים הם מעשי הפלא" התלחשו ביניהם, "שבכוח האהבה לחולל". וכל הנשים שבעולם שכחו את אהבותיהן האחרות והתחילו אוהבות את המלך על ההוד הנאצל שבמסירותו.

לאורך כל אמצעו של הבניין נמשך רובד רחב ידיים, מעין אכסדרה, שאליה היה המלך בא וממנה היה מסתכל במראה ובוחן ומהרהר. מן הכניסה הפנימית של הבניין השקיף אל ארכו של יציע עמודים ענקי, ומעל שטח הרחבה המרכזית, שטורי עמודי האבן הוורודים נעלמו ממנה זה כבר, ומעל כיפת הביתן, שתחתיו עמד ארון הבהט, ומבעד לפתח פלאי, מעשה חושב, שממנו נתגלתה שיממת השלג של הר הענק, מלך ההרים, ממרחק מאתים מיל. העמודים והקשתות והמסעדים והיציעים התנשאו בשגב והתפשטו לכל צד, כלילי שלימות וצנועיי חן, כמלאכי מרום, שמתכנסים בצל להופעת האלוהים.

משראו בני אדם בפעם הראשונה את היופי הנשגב והפשוט הזה, הרגישו מין התפשטות הגשמיות, רעד עבר בהם ולבבם שח בקרבם. תכופות תכופות היה בא המלך ומסתכל מעל האכסדרה. מתרשם ומתפעל. אולם אף פעם לא שבע רצון לגמרי. ידע שעליו לשכלל עוד דבר מה ב"פנינת האהבה" בטרם תגיע מלאכתו אל קיצה. בכל פעם היה מצווה להביא איזה שינוי קטן ואחר כך שינוי אחר, ולבסוף – להחזיר את המצב לקדמותו. יום אחד אמר, כי ארון הבהט יהיה פשוט יותר ויתבלט יותר בלי הביתן, ולאחר שהסתכל בו בעין בוחנת ארוכות ארוכות ציווה לפרקו ולהעבירו למקום אחר.

ביום השני בא ולא אמר כלום, כך עשה גם למחרת וביום שאחריו. אחרי כן לא בא שני ימים רצופים. לבסוף חזר ובא ואתו שני רבי אומן ובני לוויה מעטים.

כל האגודה הקטנה הזאת הסתכלה, בעמדם מחרישים בתוך הוד השלווה העצומה של ההיכל מעשה ידם. כל סימן של עקבות עבודה לא נראה עוד על פני הבניינים המושלמים. נדמה היה, כאילו אלוהי היופי של היקום ראה את קרבן עבודתם וירד להשכין בו את כבודו.

רק פגם אחד היה בכליל השלמות המוחלטת: נתגלתה אי ההתאמה שבין הבניין וארון הבהט. הוא לא הוגדל אפילו פעם אחת, ובאמת איך אפשר להוסיף על גודלו הראשון? אולם ממדיו הפעוטים התבלטו עתה לעין והטילו מום בשגב הנורא. בתוך ארון הבהט היה ארון הבדיל והכסף ובתוך ארון הבדיל והכסף נחה גופת המלכה – העילה היקרה והנצחית לכל היופי הזה שמסביב. אולם עתה דומה היה ארון בהט זה לקופסה קטנטונת, כהה ומארכת, שנחה, כאילו לא במקומה, על פני האכסדרה הענקית של "פנינת האהבה". דומה היה הדבר כאילו נשמטה ונפלה מידי מי חבילה פעוטה לתוך ים התכלת של הרקיע.

זמן רב עמד המלך שקוע בהרהורים. אולם איש לא ידע מה המחשבות אשר חלפו במוחו. לבסוף פתח ואמר: "הוציאו מכאן את הדבר הזה!" והצביע בידו על הארון.

הסיפור פורסם לראשונה באנגליה במגזין סטרנד, בשנת 1925 ובישראל בדו שבועון הגלגל בשנת 1945. ויקיפדיה מגדירה אותו כסיפור קצר על מסירות. לדעתי זהו סיפור על אהבה עזה שגם היא בת חלוף.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.