סופר על ידי פיליפ דה סנט-יון.
האירוע עליו אספר קרה לא מזמן, כך שאין צורך שאשנה, אוסיף או אסתיר את העובדות. לא מזמן הגיעה אל מנהל הקתדרלה בקווסני, בחורה מכובדת, להתלונן על הכוח והאלימות מהם סבלה בגלל תאוותו הבלתי נשלטת של גבר צעיר. התלונה הונחה בפני המנהל, הגבר הצעיר שהואשם בפשע הזה נתפס, וכמאמר פשוטי העם, הוא כבר נחשב כמועמד לעץ התלייה, או לגרזנו של הכורת.
הבחורה, שידעה שהבחור עליו התלוננה נמצא בכלא, הציקה למנהל במידה רבה שהצדק כבר יעשה, בתואנה כי ללא רצונה והסכמתה,תומתה הופרה בכוח וכבודה נפגע.
המנהל, שהיה איש נבון וחכם, ושופט מנוסה, כינס את נכבדי המקום ופקד שיובא האסיר לפניהם. הצעיר שהובא לפניהם למשפט, נשאל אם הוא יודה, בעינויים או בדרך אחרת, בפשע הנורא שבו הואשם. לפני כן לקח אותו המנהל הצידה והשביע אותו לומר את האמת.
"יש אישה אחת," אמר לו, "שמתלוננת מרות שכפית עצמך עליה. האם זה נכון? האם הכרחת אותה? הקפד לומר את האמת, כי אם לא, אתה תמות. אבל אם תאמר אמת, תקבל חנינה."
"אני נשבע, אדוני המנהל," השיב האסיר, "לא אסתיר ממך שלעתים קרובות ביקשתי את אהבתה. ואכן, שלשום, לאחר שיחה ארוכה איתה, השכבתי אותה על המיטה, לעשות אתה יודע מה, ומשכתי את השמלה, התחתונית, והחולצה שלה. אבל השועל שלי לא הצליח למצוא את מאורת הארנב, והלך פעם לכאן ופעם לשם, עד שהיא הראתה לו בחביבות את הדרך הנכונה, ובמו ידיה דחפה אותו פנימה. אני בטוח שלא הוצאתי אותו עד שמצא את טרפו. אבל לכפות? אני נשבע שלא הייתה כל כפייה."
"האם כל זה אמת?" שאל אותו המנהל.
"כן, אני נשבע," ענה הצעיר.
"טוב מאוד," אמר לו, "במהרה נבהיר את העניינים".
אחרי המילים האלה, תפס המנהל את מקומו בראש השולחן, מוקף בכל האנשים המכובדים, והבחור ישב על ספסל קטן מול השופט, המכובדים והצעירה שהאשימה אותו.
"עכשיו, יקירתי ," אמר המנהל, "מה יש לך לומר על האסיר?"
"אדוני המנהל!" אמרה היא, "אני מתלונת שהוא הכריח אותי ואנס אותי בניגוד לרצוני ולמרות בקשתי. לכן אני דורשת צדק".
"מה יש לך לומר בתשובה?" שאל המנהל את האסיר.
"אדוני," הוא ענה, "אני כבר אמרתי לך איך זה קרה, ואני לא חושב שהיא יכולה לטעון אחרת."
"יקירתי!" אמר המנהל לצעירה, "חשבי היטב מה את אומרת! את מתלונת על כך שהוא כפה עצמו עליך. זה אישום מאוד רציני! הוא אומר שהוא לא השתמש בכוח כלל, אלא שאת הסכמת, ובעצם כמעט ביקשת את מה שקבלת. אם הוא אומר אמת, את בעצמך כיוונת את השועל שלו, שהסתובב ליד מאורת הארנב שלך, ועם שתי ידייך, או לפחות עם יד אחת, הובלת את השועל אל מאורתך. דבר שהוא לא הצליח לעשות בלי עזרתך. אם היית מתנגדת ולו במעט, הוא לא היה מצליח להשיג את מטרתו. אם הותר לשועל לשוטט במאורתך, הוא אינו אשם ולא ייענש."
"אה, אדוני המנהל," אמרה הנערה בעצב, "למה אתה מתכוון בזה? זה די נכון, ואני לא מכחישה את זה, שעזרתי לכוון את השועל למאורתי, אבל מדוע עשיתי זאת? אני נשבעת, אדוני, הראש שלו היה כל כך נוקשה, וקצהו כל כך קשה, שהייתי בטוחה שהוא ייפצע את הבטן שלי, אם לא אזדרז ואשים אותו במקום בו יגרום לפגיעה מינימלית, וזה מה שעשיתי ".
אפשר רק לדמיין כמה צחקו המנהל והמכובדים כשסיימה את דבריה. הצעיר שוחרר, כדי שיוכל להמשיך לצוד ארנבים אם יראה לנכון.
הנערה כעסה מאד שהוא לא נתלה על עץ גבוה אבל הכעס והטינה לא נמשכו זמן רב, שמעתי לאחר מכן ממקור מוסמך ששלום נחתם ביניהם, ולצעיר ניתנה הזכות לבקר במאורת הארנב שלה כל פעם שנטה לכך.
מחשבות ועוד 