מאה סיפורים חדשים – סיפור 32 – הנשים ששלמו מעשר

סיפור 32סופר על ידי הוד מעלתו דה ויליירס.

כדי שאוכל להיכלל ברשימת הסופרים המוערכים וברי המזל שעבדו כדי להגדיל את מספר הסיפורים בספר זה, אספר בקצרה סיפור חדש כפי שנדרש ממני.

עובדה ידועה היא, כי לעיירה אוסטלריץ', שבקטלוניה, הגיעו כמה נזירים פרנציסקאנים, שמרנים, זוטרים, שגורשו מממלכת ספרד. הפרנציסקנים הצליחו לזכות בחסדיו של אדון העיר, שהיה איש זקן, עד שבנה עבורם כנסייה מכובדת ומנזר גדול, ותמך בהם כל חייו כמיטב יכולתו. אחריו בא בנו הבכור, שהלך בדרכי אביו וגם הוא עשה די הרבה עבורם.

למעשה הם כל כך שגשגו, עד שתוך כמה שנים, היה להם כל מה שמנזר של נזירים קבצנים יכול לרצות. הם גם לא התבטלו במשך כל זמן שעושרם הצטבר. הם הטיפו בעיר ובכפרים השכנים, ויצרו  לעצמם השפעה כזאת על האנשים, עד כי לא היה נוצרי טוב אחד שלא הגיע להתוודות לפניהם. היה להם מוניטין רב בתיקון דרכי חוטאים.

אבל מי ששבח אותם והעריך אותם יותר מכול היו בראש ובראשונה הנשים, שהחשיבו אותם כקדושים בשל מעשי הצדקה שלהם ובשל מסירותם.

עכשיו שמעו על  מעשה הרשעות, ההטעיה, והבגידה האיומה אשר צבועים  אלה עוללו לגברים ולנשים אשר בכל יום נתנו להם כל כך הרבה מתנות טובות. הם הודיעו לכל הנשים בעיר שעליהן לתת לאלוהים עשירית מכל מרכולתם.

"אתן נותנות לאדון שלכם את חלקו. לקהילה ולכומר שלכן את חלקם. ולנו אתן חייבות לשלם ולספק את המעשר ממספר הפעמים שאתן מקיימות יחסים עם בעליכן. לא ניקח מעשר אחר מכם, כי כפי שאתן יודעות, אין אנו צריכים כסף – הדברים הזמניים וחולפים של העולם הזה אינם נחשבים אצלנו. אנו מבקשים ודורשים מוצרים רוחניים בלבד. המעשר אשר אנו מבקשים ואשר אתן חייבות לנו, אינו מוצר חולף. כמו לחם הקודש, אשר אתן מקבלות, זהו דבר קדוש ואלוהי, כך שאף אחד אחר לא יכול לקבל את המעשר מלבדנו, נזירי מסדר הפרנציסקנים."

הנשים הפשוטות, העניות, שהאמינו שהנזירים הטובים הם יותר מלאכים מאשר בני אדם רגילים, לא סרבו לשלם את המעשר. לא הייתה אחת שלא שילמה בתורה, מן הגבוהה לנמוכה, אפילו לאשתו של הלורד לא ויתרו.

כך עברו כל נשות העיירה, מיד ליד, בקרב הנזירים הנוכלים האלה, ולא היה נזיר שלא היו חמש עשרה או שש עשרה נשים ששילמו לו מעשר, ואלוהים יודע אלו עוד מתנות קבלו מן הנשים, והכל תחת כיסוי של מסירות ואמונה.

מצב עניינים זה נמשך זמן רב, בלי שאי פעם יגיע לידיעת מי שהיו מודאגים ביותר מתשלום המעשר החדש. אך לבסוף הוא התגלה באופן הבא:

צעיר שאך זה נישא, הוזמן לארוחת ערב בביתו של אחד מקרובי משפחתו – הוא ואשתו. בדרכם חזרה לביתם, חלפו  על פני כנסייתם של הפרנציסקנים הנ"ל.  פתאום צלצל הפעמון בכנסיה, והצעיר שח ארצה לומר את תפילותיו.

אשתו אמרה, "ברצוני להיכנס לכנסייה."

"מה תעשי שם בשעה כזאת?" שאל בעלה. "את יכולה לבוא שוב בקלות כאשר יאיר היום, מחר, או בפעם אחרת. "

"אני מתחנת לפניך," אמרה, "תן לי ללכת. אני אחזור בקרוב."

"בשם גבירתנו!" אמר, "את לא הולכת עכשיו."

"נשבעת לך!" ענתה, "זו חובתי. אני חייבת להיכנס. אבל לא אשאר זמן רב. אם אתה ממהר להגיע הביתה, תמשיך ללכת, ואני אבוא אחריך מיד."

"המשיכי ללכת! תתקדמי!", הוא אמר, "אין לך מה לעשות כאן. אם את רוצה לומר "אבינו", או "אווה מריה", יש שפע של מקום בבית, וזה מספיק טוב לומר אותן שם כמו במנזר הזה, שהוא חשוך עכשיו כמו בבור."

"בעלי!" אמרה האישה, "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל תאמין לי שאני צריכה להיכנס לכאן לזמן קצר."

"למה?" אמר. "את רוצה לשכב עם מישהו מהאחים?"

היא חשבה שבעלה ידע שהיא שלמה מעשר, והשיבה:

"לא, אני לא רוצה לשכב איתו, אני רק חייבת לשלם."

"לשלם מה?" אמר.

"אתה יודע טוב מאוד," היא ענתה, "למה אתה שואל?"

"מה אני יודע היטב?" שאל, "אני אף פעם לא מתערב בחובות שלך."י

"אתה יודע טוב מאוד", היא אמרה, "שאני חייבת לשלם את המעשר."

"איזה מעשר?"

"בעלי!" ענתה. "את המעשר חייבים תמיד לשלם, המעשר עבור הלילות שלנו יחד. לך יש מזל – אני צריכה לשלם עבור שנינו. "

"ולמי את משלמת?" שאל.

"לאח יוסטס," היא ענתה. "לך הביתה, ותן לי להיכנס לשלם את חובי. זהו חטא גדול לא לשלם, ואני אף פעם לא חשה בנוח כאשר אני חייבת לו."

"כבר מאוחר מדי הלילה," אמר, "הוא הלך לישון לפני שעה."

"תאמין לי," אמרה, "כבר הייתי בשעות מאוחרות יותר. מי שרוצה לשלם, יכול להיכנס בכל שעה."

"בואי איתי! בואי! ", הוא אמר. "לילה אחד לא ישנה כל כך."

אז הם חזרו הביתה. גם שם המשיכה אשתו  לכעוס כי לא הורשתה לשלם את המעשר שלה, והבעל מפני שלמד איך הולך שולל. הוא התמלא כעס ומחשבות נקמה, שהפכו מרים כפליים בשל העובדה שלא העז להראות את כעסו.

מעט מאוחר יותר הם הלכו לישון ביחד, והבעל, שהיה ערמומי מספיק, חקר את אשתו בעקיפין אם נשות העיר האחרות משלמות מעשר כפי שהיא עושה.

"אני מאמינה שכולן משלמות", היא ענתה. "איזו זכות יש להן יותר ממני? ישנן בין שש עשרה לעשרים מאתנו שמשלמות לאח יוסטס. אה, הוא כל כך אדוק. ויש לו סבלנות רבה. לאח ברתולומיאו יש לפחות אותו מספר, ביניהן גם הגברת שלי. לאח ז'אק יש גם רבות, וגם לאח אנתוני. לאף אחד מהם לא חסר."

"בשם ג'ון הקדוש! "אמר הבעל, "הם לא עושים חצי עבודה. עכשיו אני מבין היטב שהם קדושים יותר ממה שחשבתי אותם. באמת, אני אזמין את כולם לביתי, בזה אחר זה, כדי להאכיל אותם ולשמוע מילים טובות מהם. ומאחר שהאח יוסטס מקבל את המעשר שלך, הוא יהיה הראשון. ראי שיש לנו ארוחת ערב טובה מחר, ואני אביא אותו."

"ברצון," ענתה, "כי אז לא אצטרך ללכת לחדרו כדי לשלם לו. הוא יקבל את התשלום כאשר הוא יגיע לכאן."

"יפה אמרת," השיב, "ניתן לו כאן" אבל כפי שאפשר לדמיין, הוא היה על המשמר, ובמקום לישון, חשב כל הלילה על התכנית שבכוונתו לבצע למחרת.

ארוחת הערב הגיעה, והאח יוסטס, שלא ידע את כוונותיו של מארחו, התמלא בארוחה טובה וכששבע,  נעץ עיניו במארחת, ולא הפסיק להושיט רגליו אליה מתחת לשולחן, דבר שלא נעלם מעיני המארח, אף כי העמיד פנים שאינו שם לב.

לאחר הארוחה ואמירת הברכה, פנה המארח אל האח יוסטס, והזמינו לראות תמונה של גבירתנו שנמצאת בחדרו, והנזיר השיב כי יגיע ברצון.

שניהם נכנסו לחדר, והמארח סגר את הדלת, כך שהאח יוסטס לא יוכל לעזוב, ולאחר מכן תפס גרזן גדול, ואמר אל  הנזיר:

"בשם אלוהים, נזיר! אתה תצא מחדר רק כשרגליך קודם – אם לא תתוודה על האמת."

"אבוי לי, מארח שלי, אני מבקש רחמים. מה אתה מבקש ממני? "

"אני מבקש," הוא אמר "שתחזיר את המעשר שקיבלת מאשתי."

כאשר הנזיר שמע את המילה מעשר, הוא התחיל להבין שהוא בצרה, ולא ידע מה להשיב למעט להתחנן לרחמים, ולתרץ את עצמו כמיטב יכולתו.

"עכשיו תגיד לי," אמר הבעל, "מהו המעשר הזה שאתה לוקח מאשתי ומהאחרות?"

הנזיר המסכן היה כה מפוחד שלא הצליח לדבר, ולא ענה.

"ספר לי הכל," אמר הצעיר, "ואני נשבע שאתן לך ללכת ולא אעשה לך שום נזק. אבל אם לא תודה, אני אהרוג אותך."

כאשר הנזיר השתכנע שמוטב להודות בחטאו ובזה של חבריו ולברוח, מאשר להסתיר את העובדות ולהיות בסכנה לאבד את חייו, הוא אמר:

"מארח שלי, אני מבקש רחמים, ואני אגיד לך את האמת. חבריי ואני גרמנו לכל נשות העיירה להאמין כי הן חייבות לנו מעשר עבור כל הפעמים ששכבו עם בעליהן. הן האמינו לנו, וכולן שלמו. צעירות ומבוגרות. מרגע שנישאו. אף אחת לא פטורה. אפילו הגברת משלמת כמו האחרות. וגם שתי האחייניות שלה. באופן כללי אף אחת לא פטורה."

"אלוהים!" אמר הצעיר, "כוון שהאדון ושאר האנשים המכובדים משלמים, אל לי להתלונן, לא משנה כמה אני אולי לא אוהב את זה. טוֹב! אתה יכול ללכת, נזיר, בתנאי שלא תנסה לגבות את המעשר שאשתי חייבת לך. "

הנזיר לא שמח מעולם כמו ששמח כשמצא את עצמו מחוץ לבית, ואמר לעצמו שלעולם לא יבקש משהו כזה שוב, ואכן כך היה.

כאשר מארחו של הנזיר שמע את פרטי המעשר מאשתו, הוא הלך אל האדון שלו וסיפר לו על המעשר וכיצד הדבר קשור גם אליו. אפשר לדמיין כמה הוא נדהם, ואמר:

"אהה, שפלים מקוללים הם! ארורה תהיה השעה שאבא שלי, שאלוהים יסלח לו, החליט לקבל אותם! ועכשיו הם לוקחים את שללנו ופוגעים בכבודנו, ועד מהרה יהיו גרועים יותר. מה נעשה?"

"שמע לי, הוד מעלתך" אמר האחר, "אם זה נראה לך, אסוף את כל נתיניך בעיר הזאת, שלמען האמת, הנושא נוגע בהם כשם שזה נוגע בך. יידע אותם על הפרשה, והתייעץ איתם מה התרופה שניתן להמציא לפני שיהיה מאוחר מדי."

הוד מעלתו אישר, הורה לכל נתיניו הנשואים לבוא אליו, ובאולם הגדול של הטירה, סיפר להם במלוא אורכה את הסיבה שאסף את כולם יחד.

אם האדון היה נדהם ומופתע כששמע את החדשות, כך גם היו כל האנשים הטובים שהתאספו באולם. כמה מהם אמרו, "אנחנו צריכים להרוג אותם," אחרים "הם צריכים להיות תלויים!" אחרים "להטביע אותם!" אחרים אמרו שהם לא מאמינים שזה נכון, הנזירים היו כה אדוקים והטיפו לחיים קדושים. אחד אמר דבר אחד, אחר אמר אחרת.

"אני אגיד לכם מה נעשה." אמר האדון, "אנו נביא את נשינו לכאן. מאסטר ג'ון, או מישהו אחר, יעביר דרשה קטנה שבה ירמוז למעשר, ויישאל את הנשים, בשם כולנו, אם הן שלמו את חובותיהם , כפי שאנו רוצים שהחובות יהיו משולמים, ואנחנו נשמע את התשובה שלהן."

לאחר דין ודברים הסכימו כולם להצעת האדון. הודעות נשלחו לכל הנשים הנשואות של העיר, וכולן הגיעו לאולם הגדול, שם התרכזו בעליהן. אדוני אפילו הביא את אשתי, שהייתה המומה למדי לראות אנשים רבים כל כך. האדון השתיק את הנאספים ומאסטר ג'ון, שהיה גבוה במקצת מעל האנשים אחרים, החל לומר את הדברים הבאים:

"גבירותיי, אני מחויב על ידי הלורד ועל ידי המועצה שלו להסביר בקצרה את הסיבה מדוע נקראתן לכאן ביחד. האדון, המועצה שלו, וכל אלו שנמצאים כאן, נפגשו, מתוך רצון לבצע בדיקה ציבורית של מצפונם. הגורם לכך הוא שהם רוצים (אם ירצה אלוהים) לקיים תהלוכה קדושה בשבח אדוננו ישו, ואמו המהוללת, ומן הרגע הזה להיות בתוך מסגרת מחשבה אדוקה כך שיוכלו לשבח אותו בתפילותיהם כשהם טהורים יותר, וכי כל העבודות אשר הם עושים יהיו מקובלות יותר על אלוהים.

אתן יודעות כי לא התקיימו מלחמות בימינו, וכי שכנינו הוכו על ידי מגפות ורעב, ובעוד שאחרים סובלים, אין לנו על מה להתלונן ועלינו להודות לאלוהים ששמר עלינו. לנו, הבעלים, יש סיבה טובה להכיר בכך, שזה לא בשל סגולות משלנו, אלא תודות לרחמי הגואל המבורך, שקורא לנו ומזמין אותנו להתמודד בכנסייה שלנו בתפילות אדוקות ולהוסיף לכך אמונה גדולה.

המנזר הקדוש של הנזירים בעיר הזאת סייע מאוד, ועדיין עוזר לנו לשמר את היתרונות הנ"ל. על כן, אנו רוצים לדעת אם הנשים ביצעו גם כן את מה שאתן התחייבתן, והאם זכרתן את החובה שאתן חייבות לכנסייה. לכן זה רצוי, כי בדרך של זהירות, אזכיר את הדברים העיקרים.

ארבע פעמים בשנה, דהיינו בארבעת המועדים (חג המולד, הפסחא, חג השבועות הנוצרי, ויום ההתעלות), אתן חייבות להתוודות בפני כומר או נזיר בעל כוח מחילה. בכל פסטיבל כשתקבלו את פני בוראכן, עשו זאת היטב. פעמיים, או לפחות פעם בשנה, עליכן לקבל את לחם הקודש. הבאנה קרבן בכל יום ראשון לכל תפילה. אלה שמסוגלות לכך צריכות לתת בחופשיות מעשר  לאלוהים: פרות, עופות, כבשים, חזירים, ומתנות רגילות אחרות.

אתן חייבות גם מעשר נוסף לנזירים הקדושים של מנזר פרנציסקוס הקדוש, ואשר אנו באמת ובתמים רוצים שישולם. הדבר מאוד נוגע לנו, ואנחנו רוצים שזה יימשך. בכל זאת רבות מכן לא פעלו כראוי מבחינה זו, חלקכן בגלל רשלנות, או שכחה, הזנחתן את התשלום. אתן יודעות כי הנזירים הטובים אינם יכולים לבוא לבתיכן לבקש את המעשר שלהם. הדבר יפריע ויטריד אותם יותר מדי. די והותר שהם טורחים לקבלו. חשוב כי דבר זה יוזכר ועלינו לראות מי שלמה, ומי עדיין חייבת."
.
לא הספיק מאסטר ג'ון לסיים את נאומו חוצב הלהבות, ויותר מעשרים נשים התחילו לצעוק בעת ובעונה אחת, "שילמתי!" "שילמתי!" "אני לא חייבת כלום!" "אני לא," "גם אני לא". מאה קולות אחרים הצטרפו  לומר שהם לא חבו דבר. ארבעה או שש נשים צעירות ויפות אפילו נשמעו מצהירות כי שלמו מראש, אחת ארבע פעמים, אחת, שש  ואחרת, עשר פעמים.

היו גם, אני לא יודע איך זה קרה, נשים זקנות רבות שלא אמרו מילה. מאסטר ג'ון שאל אותם אם הן שלמו את המעשר שלהם, והן ענו שעשו הסדר עם הנזירים.

"מה!" הוא אמר, "אתן לא משלמות? אתן צריכות לייעץ ולשכנע את האחרות למלא את חובתם, ואתן פטורות! "

"אלוהים!" אמרה אחת מהן, "אני לא אשמה. ביקרתי כמה פעמים כדי למלא את חובתי, אבל המוודה שלי לא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד אמר שהוא עסוק מדי."

"ג'ון הקדוש!"אמרה זקנה אחרת," סיכמנו עם הנזירים לשלם להם את המעשר שאנו חבות להם בפשתן, בד, כריות, שמיכות, ציפות וזוטות אחרות. וכל זאת לפי הוראות ורצון הנזירים למרות שהעדפנו לשלם כמו האחרות."

"בשם גבירתנו!" אמר מאסטר ג'ון, "לא נעשה נזק. זה לגמרי בסדר".

"אני מניח שהן יכולות ללכת עכשיו", אמר האדון למאסטר ג'ון.

"כן!" אמר מאסטר ג'ון, "אבל שלא תשכחנה לשלם את המעשר."

לאחר שכולן עזבו את האולם, והדלת נסגרה, סקר כל איש בקפדנות את שכנו.

"ובכן!" אמר האדון "מה נעשה? אנו יודעים בוודאות מה הנזירים הגסים האלה עשו לנו, גם מהווידוי של אחד מהם, וגם מנשינו. אנחנו לא צריכים עדים נוספים."

אחרי הרבה דיונים, החליטו להעלות את המנזר באש ולשרוף איתו את הנזירים.

הם הלכו אל החלק התחתון של העיר, והגיעו למנזר. לקחו את פסל ישו וכל השרידים ושלחו אותם אל הכנסייה הקהילתית. אז, בלי עיכובים נוספים, הציתו את המנזר בכמה מקומות, ולא עזבו עד שכל המתחם עלה בלהבות: נזירים, מנזר, כנסייה, מעונות, וכל שאר הבניינים. הנזירים נאלצו לשלם מחיר יקר מאוד עבור המעשר החדש שנטלו לעצמם. אפילו אלוהים לא עשה דבר, וגם ביתו נשרף.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאה סיפורים חדשים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.