היום השביעי של החיים – רמון קנו

החיל ולנטאן ברו לא רצה להאריך את שירותו בצבא. לא היה לו מקצוע והוא גם לא ידע מה יעשה כשישתחרר אבל הוא חשב ש…

"חשבתי על מטאטא רחובות." אמר לחברו.
"אין לזה הרבה עתיד, לטאטוא רחובות. בעיקר עם ההתקדמות במיכון," הקשה החבר.
”בכל זאת, יישאר הליטוש האחרון, הרחובות הקטנים, הפינות הקטנות, המקומות הקשים? אם, למשל עומד איזה אוטו, המכונה שלך תקועה, אבל אני אוכל תמיד להעביר מטאטא מתחת וזה בכל זאת מנקה. אני חושב שעוד יהיו ימים טובים לניקוי ביד."

כשקיבל הצעה להתחתן עם ז'וליה, בעלת חנות למוצרי גלנטריה, המבוגרת ממנו בשנים רבות. למרות הבדל הגילים, הוא מסכים.

התקופה היא כמה שנים לפני, תוך כדי, וקצת אחרי מלחמת העולם השניה. לכל ארכו של הספר, (שהוא לא ארוך במיוחד,) חיכיתי שמשהו יקרה. אבל שום דבר מיוחד, מותח או דרמתי אינו קורה בספר. מדובר על חיי ולנטאן, אשתו ז'וליה, אחותה שנטאל ובעלה של האחות פול. וגם כמה דמויות הסובבות אותם. חייהם של אלו שהאירועים הגדולים מדלגים עליהם.

בכל זאת היה כיף לקרוא. דמותו של ולנטאן, התמים לכאורה, (הוא מגלה את אפשרות שמירת החפצים בתחנת הרכבת ומספר על כך: "בתחנרת רכבת יש מקום שאפשר להפקיד בו חבילות, מזוודות ותרמילים, מבלי לחשוש שיסלקו לך אותם, ושהנהלת הרכבת מקבלת על עצמה באדיברתה להשגיח עליהם, וזאת תמורת תשלום צנוע). בארוחת במסעדת יוקרה הוא מגלה כי:

"הגברים מלובשים במיוחד בשביל הזלילה, אתה יודע, כמו בסרטים, עם העניבה שקשורה כמו פרפר בשביל שהרוטב לא יפול עליה."

מומלץ לקרוא וליהנות. בסוף הספר יש ניתוח מיותר על הספר והסופר. אפשר לדלג.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.