מאה סיפורים חדשים – 38 – מכות למישהי אחרת

בכפר טור היה פעם סוחר, אשר רצה להזמין לסעודה את הכומר של הכפר ומכובדים אחרים. הוא קנה צלופח גדול, שלח אותו לביתו, והורה לאשתו לבשל אותו, כפי שהיטיבה לעשות.

"תדאגי," אמר, "שהארוחה תהיה מוכנה בשעה שתיים עשרה, כי אני אביא את הכומר שלנו, וכמה אנשים אחרים" (שאת שמם ציין).

"הכל יהיה מוכן," ענתה, "תביא את מי שתרצה."

היא הכינה הרבה דגים יפים, וכשראתה את הצלופח, הצטערה על כך שהמאהב שלה, כומר פרנציסקני בשם ברנאר, לא ייהנה ממנו, ואמרה לעצמה:

"אה, האח ברנאר, למה אתה לא כאן? אני נשבעת , אתה חייב לטעום את הצלופח הזה, או, אולי תעדיף לאכול אותו ביחד איתי בחדרך."

בצער רב החלה האישה הטובה להכין את הצלופח לבעלה, בעודה חושבת איך יוכל האח ברנאר לקבל אותו. היא חשבה וחשבה ובסופו של דבר החליטה לשלוח את הצלופח בידי אישה זקנה, אשת סודה. היא עשתה זאת, ומסרה לכומר, מאהבה, שהיא תצטרף אליו בלילה.

כשהאח ברנאר שמע שהיא תגיע, אפשר לנחש שהיה מאושר ומרוצה. הוא אמר לזקנה שישיג יין טוב שיתאים לצלופח, והזקנה חזרה, ומסרה את המסר.

בסביבות השעה שתיים עשרה הגיע הסוחר שלנו, הכומר, והאורחים האחרים, כדי לאכול את הצלופח, שהיה עכשיו הרחק מחוץ להישג ידם. כשהיו כולם בבית הסוחר, הוא לקח את כולם למטבח להראות להם את הצלופח הגדול שהוא עומד להגיש להם. הוא קרא לאשתו, ואמר:

"הראי לנו את הצלופח שלנו, אני רוצה לספר לאורחינו כמה בזול קניתי אותו".

"איזה צלופח?" שאלה.

"הצלופח שנתתי לך לארוחת הערב שלנו, יחד עם הדגים האחרים".

"לא ראיתי שום צלופח", אמרה. "אני חושבת שאתה בטח חולם. הנה קרפיון, שני פייק, ואני לא יודעת איזה דג ליד, אבל לא ראיתי שום צלופח היום."

"מה?" אמר. "את חושבת שאני שיכור?"

"כן", השיבו הכומר והאורחים האחרים, "אנחנו חושבים שאתה שיכור. אתה קמצן מדי לקנות צלופח כזה."

"בשם אלוהים," אמרה אשתו, "הוא צוחק עליכם או שהוא חולם – אני בוודאי לא ראיתי את הצלופח הזה".

בעלה כעס, וצעק:

"את משקרת, זונה! או שאת אכלת אותו, או שהסתרת אותו במקום כלשהו. אני מבטיח לך שזה יהיה הצלופח היקר ביותר שהיה לך אי-פעם".

עם זאת הוא פנה אל הכומר והאחרים, ונשבע בחיי אלוהים ועוד מאה שבועות, כי הוא נתן לאשתו צלופח שעלה לו פרנק שלם. אבל הם, כדי לקנטר אותו ולענות אותו עוד יותר, העמידו פנים שאינם מאמינים לו, ושהם מאוכזבים מאוד, ואמרו:

"הוזמנו לארוחת ערב בבית אחר, אבל סירבנו, כדי לבוא לכאן. חשבנו שאנחנו הולכים לאכול צלופח אבל למיטב הבנתנו, אין שום סיכוי לכך."

המארח שלהם, בזעם נורא, הרים מקל, והתקדם לעבר אשתו כדי להכות אותה, אבל האחרים החזיקו אותו וגררו אותו בכוח מהבית. בקושי רב פייסו אותו כמה שהם יכלו. לאחר מכן, כיוון שלא יכלו לקבל את הצלופח, התיישבו לשולחן, ונהנו ממה שהיה.

האישה הטובה הזמינה בינתיים את אחת השכנות שלה, שהייתה אלמנה, אבל עדיין נראתה יפה ותוססת והזמינה אותה לארוחת ערב. ברגע פנוי,  אמרה לה:

"שכנתי היקרה, זה יהיה מאוד נחמד אם תעשי עבורי שירות נהדר ומהנה, ואם תעשי זאת בשבילי, אני אגמול  לך באופן שישמח גם אותך."

"ומה את רוצה שאעשה?" שאלה השכנה.

"אני אגיד לך," אמרה. "בעלי כל כך אלים בעבודת הלילה שלו שזה מדהים, ולמעשה, בלילה שעבר הוא כל כך עבד עלי, שאני פוחדת מעוד לילה כזה. לכן אני מבקשת ממך שתקחי את מקומי, ואם אי פעם אוכל לעשות משהו בשבילך בתמורה, את יכולה לבקש בגוף או בסחורה."

השכנה הטובה הבטיחה לתפוס את מקומה – והיא הודתה לה מאוד.

בינתיים, הסוחר שלנו, כאשר הסתיימה הארוחה, הביא בחשאי לתוך ביתו כמה מוטות לבנה, והסתיר אותם ליד מיטתו. הוא אמר לעצמו שאשתו צריכה לשלם על שפגעה בכבודו.

אבל הוא לא עשה זאת מספיק בחשאי. אשתו הייתה על המשמר כי הכירה מניסיון העבר  את הברוטאליות של בעלה.

הוא לא אכל ארוחת ערב בבית, אלא התעכב עד מאוחר, וחזר הביתה כשציפה שהיא תהיה ערומה במיטה. אבל תכניתו נכשלה. מוקדם יותר באותו ערב התפשטה שכנתה ונשכבה במיטה במקומה. האישה הורתה לה במפורש, לא לדבר אל בעלה כשיכנס ולהעמיד פנים שהיא חולה. היא גם כבתה את האש בחדר ובמטבח ואמרה לשכנתה שברגע שבעלה יתעורר בבוקר, עליה לעזוב ולחזור לביתה. השכנה הבטיחה שכך תעשה.

כשהשכנה במיטה, האישה האמיצה, הלכה אל האח ברנאר, לאכול את הצלופח ולקבל מחילה, כמנהגה.

בעוד היא חוגגת שם, חזר הסוחר הביתה אחרי ארוחת הערב, מלא זעם וכעס על הצלופח, וכדי לבצע את התוכנית שהגה, לקח את המוטות בידו וחיפש אש להדליק נר, אך לא מצא אש אפילו באח.

הוא הלך לישון בלי לומר מילה, וישן עד עלות השחר. כשקם והתלבש, לקח את המוטות שלו, והיכה את האישה שבמיטה, כנקמה על הצלופח, עד שהקיז מדמה. סדיני המיטה היו מוכתמים בדם, כאילו פשטו את עורו של פר עליהם, אבל האישה המסכנה לא העזה לומר מילה, או אפילו להראות את פניה.

המוטות שלו היו שבורים, זרועו עייפה, והוא עזב את הבית. האישה המסכנה, שציפתה ליהנות מבילוי נעים של אהבה, חזרה הביתה כעבור זמן קצר כדי לקונן על מזלה הרע ועל פצעיה, לא בלי לקלל ולאיים על האישה שהביאה זאת עליה.

בעוד הבעל מחוץ לבית, חזרה האישה הטובה מפגישתה עם מאהבה, ומצאה את חדר המיטות זרוע כולו זרדי ליבנה, המיטה מקומטת, ועל הסדינים כתמי בדם. היא הבינה כי השכנה שלה סבלה פגיעה גופנית, כפי שחששה. מיד סדרה מחדש את המיטה, הניחה סדינים נקיים וניקתה את החדר. אז הלכה לראות את שכנתה, שאותה מצאה במצב מעורר רחמים. אין צורך לומר שהיא לא הצליחה לנחם אותה.

ברגע שיכלה, חזרה הביתה, התפשטה, נשכבה על המיטה הלבנה הנקייה שהכינה, התכסתה וישנה טוב עד שבעלה חזר מהעיר. הכעס שלו התפוגג לגמרי מהנקמה שנקם. הוא הגיע לאשתו ומצא אותה במיטה מעמידה פני ישנה.

"מה זה גברתי?" אמר. "לא הגיע הזמן לקום?"

"אהה, יקירי," אמרה, "האם כבר בוקר? נשבעת לך שלא שמעתי אותך קם. היה לי חלום שנמשך זמן רב."

"אני מניח," השיב, "שחלמת על הצלופח, נכון? זה לא יהיה כל כך טוב אם תעשי את זה, כי נתתי לך משהו שיזכיר לך אותו הבוקר."

"אלוהים!" היא אמרה, "מעולם לא חלמתי עלייך או על הצלופח שלך".

"מה?" אמר. "האם שכחת כל כך מהר?"

"שכחתי?" ענתה. "למה לא? חלומות נשכחים במהרה."

"ובכן, האם חלמת על צרור מוטות הלבנה שהשתמשתי עליך לפני לא יותר משעתיים?"

"עליי?" שאלה.

"כן בהחלט עלייך," אמר. "אני יודע שהכיתי אותך קשות, כמו שיעידו הסדינים שעל המיטה."

"אני נשבעת, חבר יקר," השיבה, "אני לא יודעת מה עשית או חלמת שעשית, אבל אני מצדי יודעת שהבוקר התעסקת בספורט של אהבה בתשוקה רבה. אני בטוחה שאם חלמת שעשית לי משהו אחר, זה בטח כמו אתמול, כשחלמת שנתת לי צלופח."

"זה יהיה חלום מוזר," אמר. "חשפי את עצמך שאוכל לראות אותך."

היא הסירה את הכיסוי מעליה והראתה את עצמה עירומה לגמרי, ללא סימן או פצע. הוא ראה גם כי הסדינים בהירים ולבנים, וללא כתם. אין צורך לומר שהוא נדהם מאוד. הוא שתק במשך זמן רב וחשב על העניין, ולבסוף אמר:

"אני נשבע לך, יקירתי. דמיינתי שאני מכה אותך מכות נמרצות הבוקר, עד שאפילו דיממת – אבל אני רואה היטב שלא עשיתי דבר כזה, ואני לא יודע מה בדיוק קרה".

"בשם הבתולה!" היא אמרה, "תוציא את הרעיון שהכית אותי מהראש שלך, כי לא נגעת בי, כפי שאתה יכול לראות. תבין שחלמת על זה."

"אני בטוח שאת צודקת," אמר, "ואני מבקש שתסלחי לי, כי העלבתי אותך לפני כל הזרים שהבאתי הביתה."

"על זה קל לסלוח," ענתה. "אבל בכל מקרה, תדאג לא להיות כל כך פזיז בעתיד."

"לא, אני לא אהיה, יקירתי!" אמר.

וכך, כפי ששמעתם, הולך הסוחר שולל על ידי אשתו, והאמין שחלם שקנה את הצלופח. כך גם בעניינים אחרים שהוזכרו כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאה סיפורים חדשים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.