מאת האדון דה סנט פול.
אביר נכבד ממצעדי היינאו, עשיר, רב השפעה, אמיץ וחבר טוב – היה מאוהב בגברת נכבדה במשך זמן רב. גם היא אהבה אותו, ובכל פעם שרצה, הוזמן אל אזור פרטי ומרוחק בטירתה, שם ארחה אותו, והם שוחחו להנאתם בנושא אהבתם ההדדית.
אף אחד לא ידע על הבילוי הנעים שלהם, מלבד נערה ששירתה את הגברת, ושמרה את העניין בסוד במשך זמן רב. הצעירה שירתה את הגבירה ברצון רב בכל ענייניה, שהייתה ראויה לגמול גדול. יתר על כן, היא הייתה נערה טובה כל כך, שלא זו בלבד שזכתה לאהבתה של גבירתה על שירותיה בעניינים אלה ואחרים, אלא שבעלה של הגברת, גם הוא העריך אותה באותה מידה כמו אשתו, משום שמצא אותה טובה, אמינה וחרוצה.
יום אחד הגיע האביר אל הבית. הגברת, ידעה על כך, אבל לא יכלה ללכת אליו כפי שרצתה, כי בעלה עיכב אותה, דבר שהרגיז אותה מאד. היא שלחה את הנערה לומר לו שיהיה סבלני, וכי ברגע שתוכל להיפטר מבעלה, היא תבוא אליו.
הנערה הלכה אל האביר, שחיכה לגברת, ומסרה את המסר שלה. והוא, בהיותו אביר מנומס, הודה לה מאד על המסר שלה, ביקש ממנה לשבת לידו, ואז נשק לה ברוך פעמיים או שלוש פעמים. היא לא התנגדה, דבר שעודד את האביר להמשיך בחירויות אחרות, שגם להן לא סירבה.
לאחר זאת, היא חזרה אל גבירתה, ואמרה לה כי המאהב שלה ממתין לה בחוסר סבלנות.
"לצערי!" אמרה הגברת, "אני יודעת זאת, אבל בעלי לא הולך לישון, ויש כאן הרבה אנשים שאני לא יכולה לעזוב. יקלל אותם אלוהים! הייתי מעדיפה להיות איתו. הוא משתעמם מאוד, לבד שם למעלה?"
"אני מאמינה שכן," השיבה הנערה, "אבל הוא מנחם את עצמו ככל יכולתו בתקווה לראותך."
"בזה אני מאמינה, אבל בכל מקרה הוא לגמרי לבד, ללא אור, במשך יותר משעתיים. זו תחושת בדידות נוראה. אני מבקשת ממך, יקירתי, חזרי אליו שוב והמציאי תירוצים בשבילי, והישארי אתו. הלוואי שהשטן ייקח את האנשים שבגללם אני נשארת כאן!"
"אני אעשה מה שתרצי, גבירתי, אבל נדמה לי שהוא אוהב אותך כל כך שאין לך צורך בתירוצים. וגם, אם אני אלך, לא תהיה לך כאן אישה, ואולי האדון יחפש אותי ואני לא אמצא."
"אל תדאגי בקשר לזה," אמרה הגברת. "אני אטפל בו אם יחפש אותך. אבל מטריד אותי שהחבר שלי נמצא לבד – לכי לראות מה הוא עושה, אני מתחננת."
"אני אלך, כרצונך," השיבה.
העובדה שהייתה מרוצה משליחותה לא צריכה להיאמר, אם כי ניסתה להסתיר את נכונותה, בתירוצים לגבירתה. עד מהרה הגיעה אל האביר, שעדיין חיכה, ואמרה לו:
"אדוני, הגברת שלחה אותי אליך שוב כדי להתנצל בשמה שעליך לחכות כל כך הרבה זמן, ולהגיד לך כמה היא מוטרדת.
"את יכולה להגיד לה," אמר, "שהיא יכולה לבוא כשתתפנה, ולא למהר בגללי, כי את ממלאת היטב את מקומה."
עם זאת הוא נשק לה וחיבק אותה, ולא אפשר לה לעזוב עד שנפל פעמיים, וזה לא היה כל כך קשה עבורו, כי היה צעיר ונמרץ, וחיבב את הספורט הזה.
הנערה נשאה כל זאת בסבלנות, והייתה שמחה אילו היה לה מזל כזה לעתים קרובות, מבלי לפגוע ברגשות גבירתה.
כשעמדה לעזוב, התחננה לפני האביר שלא יאמר דבר לגבירתה.
"אל תפחדי" אמר.
"אני מבקשת ממך שתהיה בשקט," אמרה.
אחר כך חזרה אל גברתה, ששאלה מה החבר שלה עושה?
"הוא עדיין מחכה לך", ענתה לה הנערה.
"אבל," אמרה הגברת, "האם הוא לא נרגז וכועס?"
"לא," אמרה הנערה, "מפני שיש לו חברה. הוא מודה לך מאוד על ששלחת אותי, ואם יצטרך לחכות לך לעתים קרובות, היה רוצה שאהיה אתו ואדבר איתו כדי להעביר את הזמן, – ואני נשבעת לך! אין דבר שאני רוצה יותר, כי הוא האיש הכי נעים שדיברתי איתו. אלוהים יודע שטוב לשמוע אותו מקלל את האנשים שמעכבים אותך – כולם חוץ מהאדון. הוא אינו אומר דבר נגדו."
"בשם יוחנן הקדוש, הלוואי שהוא וכל החברים שלו יפלו לנהר, כדי שאוכל לברוח."
לאחר עוד זמן מה – תודה לאל – שלח האדון את משרתיו, פרש לחדרו, התפשט והלך למיטתו. הגברת, לבושה רק בתחתונית, לבשה את כותונת הלילה שלה, לקחה את ספר התפילה שלה, והחלה, באדיקות רבה – לומר מזמורי תפילה. אבל האדון, שהיה ער לגמרי כמו חולדה, התעניין בשיחה קצרה, ורצה שהגברת תדחה את תפילותיה למחרת, ותדבר איתו.
"סלח לי," היא ענתה, "אבל אני לא יכולה לדבר אתך עכשיו – אתה יודע היטב שאלוהים חשוב יותר. שום דבר לא ילך כמו שצריך בבית כל השבוע אם לא אתן לאלוהים כמה ברכות, ואני יכולה לצפות למזל רע אם לא אתפלל עכשיו."
"את מעציבה אותי עם כל הקנאות הזאת," אמר האדון. "מה מועילות כל התפילות האלה? קדימה קדימה! השאירי את העיסוק הזה לכמרים. אני לא צודק, ג'נט?" הוסיף, פונה אל העלמה שהוזכרה קודם.
"אדוני", היא ענתה, "אני לא יודעת מה לומר, אלא שהגברת רגילה לשרת את אלוהים, תן לה לעשות זאת".
"הנה, הנה! "אמרה הגברת לבעלה, "אני רואה היטב שאתה רוצה להתווכח, ואני רוצה לסיים את התפילה שלי, כדי שלא נריב, אני אשאיר את ג'נט לדבר אתך, ואני אלך לחדר הקטן שלי כדי לפנות אל אלוהים."
האדון היה מרוצה, והגברת יצאה במהירות אל ידידה, האביר, שקיבל אותה בשמחה גדולה, ובכבוד רב השכיב אותה במיטה.
אבל חייבים לדעת שבזמן שהגברת אמרה את תפילותיה עם המאהב שלה, מה שקרה הוא, אני לא יודע איך, בעלה התחנן בפני ג'נט, שהייתה בחברתו, להעניק לו את חסדיה.
כדי לקצר את הסיפור, בהבטחותיו ובמילותיו היפות, שכנע האדון את הנערה להיענות לו, אבל הגרוע מכול היה שהגברת, כשחזרה מפגישתה עם אהובה, תפסה את בעלה ואת ג'נט, עסוקים באותה עבודה שהיא עצמה עשתה. היא הופתעה כפי שהופתעו גם בעלה וג'נט כשנתפסו.
כשהגברת ראתה אותם ביחד, החלה לצעוק עליהם, אם כי מוטב היה לה לרסן את לשונה. והיא פרקה את זעמה על ג'נט המסכנה, עד שנדמה היה כי השטן מדבר מגרונה, עד כדי כך היו מילותיה מתועבות.
גרוע מזה, היא הרימה מקל גדול והנחיתה אותו על כתפיה של הנערה. כשראה זאת האדון, שכבר כעס מאד, הוא קפץ על רגליו, והיכה את אשתו עד שלא יכלה לקום.
כיוון שלא היה לה אז דבר מלבד לשונה, היא השתמשה בה בחופשיות, אלוהים יודע, אבל הפנתה את רוב הנאומים הארסיים שלה לג'נט המסכנה. הנערה, שלא הייתה מסוגלת עוד לשאת אותם, סיפרה לאדון על מעשיה של אשתו, לאן הופנו תפילותיה, ועם מי התפללה.
שני בני הזוג היו כועסים – האדון, כי היתה לו סיבה טובה לחשוד באשתו. והגברת, שהייתה חבולה מאד, וגם אחוזת זעם פראי, מגילוי סודה על ידי המשרתת שלה.
איך חיו בני הבית האומללים לאחר מכן, מי שיודע שיספר.
מחשבות ועוד 