מאה סיפורים חדשים – 42 – הכומר הנשוי

סיפר: מריאדק.

כששנת 1450 רק חלפה, פקיד מכפר במחוז נויון, החליט כמו רבים אחרים לקבל מחילה. מחילות, כמו שכל אחד אחר ידע, ניתנו אז ברומא לרגל שנת היובל. לכן יצא לדרך עם חבורת אנשים מכובדים מנויון, שמפיין ומקומות סמוכים.

אבל לפני שיצא, דאג היטב לענייניו הפרטיים, סידר תמיכה לאשתו ומשפחתו, והשאיר את משרת הסקרסטאן (ניהול כלי הקודש), תפקיד שבו החזיק, בידי פקיד צעיר וראוי שימלא את מקומו עד שיחזור.

תוך זמן קצר למדי, הגיעו, הוא וחבריו לרומא, וביצעו את תפילותיהם ואת שאר התחייבותם הדתית כמיטב יכולתם. אבל אתם צריכים לדעת שהפקיד שלנו נפגש במקרה עם רומי, אחד מחבריו לספסל הלימודים, בעל תפקיד בכיר בשירותו של קרדינל חשוב. החבר שמח מאוד לפגוש את ידידו הוותיק, ושאל לשלומו ולמעשיו. הפקיד סיפר לו הכול – קודם כל, למרבה הצער! שהוא נשוי, כמה ילדים יש לו, ושהוא פקיד בקהילה.

"אה!" אמר חברו, "בי נשבעתי! אני מצטער מאוד שאתה נשוי ."

"למה?" שאל הפקיד.

"אני אגיד לך," אמר החבר, "קרדינל אחד, מינה אותי למצוא לו מזכיר, יליד המחוז שלנו. זה היה מתאים לך, והיית מקבל תגמול הולם אבל הנישואים שלך יגרמו לך לחזור הביתה, ואני חושש, שכך תאבד יתרונות רבים שהיית יכול לקבל."

"אני נשבע!" אמר הפקיד, "שהנישואים שלי אינם דבר שצריך להתחשב בו, שכן – אם לומר לך את האמת – המחילה הייתה רק תירוץ לצאת מן הארץ, ולא המטרה העיקרית במסע שלי. החלטתי ליהנות שנתיים – שלוש בנסיעות, ואם, בזמן הזה, אלוהים יחליט לקחת את אשתי, אהיה רק מאושר יותר. אז אני מתחנן ומתפלל שתחשוב עלי ותדבר טובות עלי לקרדינל הזה, שאוכל לשרת אותו. ואני נשבע, כי כל כך טוב אשרת אותו שלא תמצא כל סיבה להתחרט על המלצתך. יתרה מזאת, אתה תעשה לי את השירות הכי גדול שאי פעם אדם עשה לחברו."

"מכיוון שזו משאלתך," אמר חברו, "אני אעזור לך".

"תודה לך, חבר," אמר השני.

כדי לקצר את העניין, הפקיד שלנו החל לעבוד אצל הקרדינל. הוא כתב לאשתו על תפקידו החדש, וכי אין בכוונתו לחזור הביתה במועד שהתכוון כשיצא. היא ניחמה את עצמה, וכתבה שהיא תעשה כמיטב יכולתה.

הפקיד שלנו היטיב לפעול בשירותו של הקרדינל, וזכה להערכה כה רבה, עד כי אדונו הצטער לא פעם על כך שמזכירו אינו יכול לקבל קצבה מהכנסייה, דבר שמאד היה ראוי לו.

בעוד הפקיד שלנו מצטיין בעבודתו, מת הכומר של הכפר שלו, ובכך השאיר חלל בחיי התושבים במהלך חודשי המחילה של האפיפיור.

הסקרסטאן שמילא את מקומו של חברו שהלך לרומא, היה נחוש בדעתו לצאת לרומא במהירות האפשרית ולעשות כל שביכולתו כדי לקבל את תפקיד כומר הכפר לעצמו. הוא לא איבד זמן, וכעבור כמה ימים, אחרי לא מעט תלאות, מצא את עצמו ברומא, ולא נח עד שגילה את חברו – הפקיד ששירת את הקרדינל.

לאחר ברכות הדדיות, שאל הפקיד בדבר אשתו, והאחר, שרצה לגרום לו הנאה רבה ולשפר את הסיכויים שלו לקבל את עזרתו לבקשה שעמד לבקש, השיב שהיא מתה – דבר שהיה שקר מוחלט, כי אני יודע שבאותו הזמן היא עדיין יכלה להדאיג את בעלה.

"אתה אומר שאשתי מתה?" קרא הפקיד. "אלוהים יסלח לה על כל חטאיה."

"כן, באמת," השיב השני, "המגיפה לקחה אותה בשנה שעברה, יחד עם רבים אחרים."

הוא אמר את השקר הזה, שעלה לו ביוקר, משום שידע שהפקיד עזב את ביתו רק בגלל אשתו, שהייתה אשת ריב ומדון, והוא חשב שהחדשה הנעימה ביותר שהוא יכול להביא לו היא הודעה על מותה. באמת כך היה, אבל החדשות היו כמובן לא נכונות.

"ומה מביא אותך לארץ הזאת?" שאל הפקיד אחרי שאלות רבות ושונות.

"אני אגיד לך, ידידי וחברי. הכומר של עירנו מת. אז באתי אליך לשאול אם בדרך כלשהי אני יכול לקבל את משרתו. אני מבקש ממך לעזור לי בעניין הזה. ואני יודע שזה בכוחך להשיג לי את המשרה, בעזרתו של הקרדינל, אדונך".

הפקיד, ששמע שאשתו מתה, ומשרת הכומר של עיר הולדתו פנויה, העדיף להשיג את המשרה לעצמו וגם משרות מכניסות נוספות אם יוכל להשיג אותם. אבל בכל זאת, לא אמר דבר לחברו, אלא אמר שישתדל, אבל שלא תהיה זו אשמתו, אם מישהו אחר יתמנה למשרת הכומר בעירם. החבר הודה לו רבות על דבריו.

למחרת, לבקשת הקרדינל, אדונו של הפקיד שלנו, נתן האב הקדוש בידו את מכתב המינוי.

ואז, כאשר שמע את הידיעה, בא אל חברו ואמר לו:

"אה, ידידי, נשבע לך, אני מאד מצטער, אבל תקוותיך לא מתממשות."

"איך? "שאל האחר.

"משרת הכומר של עירנו נמסרה," אמר, "אבל אני לא יודע למי. הקרדינל, אדוני, ניסה לעזור לך, אבל לא היה בכוחו להשיג זאת עבורך."

האחר התעצב לשמוע את הבשורה, אחרי שהגיע עד לרומא והוציא כל כך הרבה. הוא נפרד מחברו וחזר לארצו, בלי להתפאר בשקר שסיפר.

אבל הבה נחזור לפקיד שלנו, שהיה עליז כמו גרגר עם קבלת הידיעה על מותה של אשתו, וגם על המשרה שקבל בעיר מולדתו, לבקשת אדוניו, על ידי האב הקדוש, כפרס על שירותיו. הוא עזב את אדונו הקרדינל, כדי לחזור לעיירה לתפקידו החדש.

כאשר נכנס לעיר, על ידי מזל רע, האדם הראשון שפגש הייתה אשתו. פגישה מפתיעה מאד, אני יכול להבטיח לך, ועוד יותר מזה, מרגיזה.

"מה פירוש הדבר, יקירתי?" שאל. "אמרו לי שאת מתה!"

"שום דבר כזה," אמרה. "אתה אומר את זה, אני משערת, כי זה מה שאתה רוצה, כפי שהוכחת כשעזבת אותי למשך חמש שנים, עם כמה ילדים צעירים לטפל."

"יקירתי," אמר, "אני שמח מאוד לראות אותך במצב בריאותי טוב, ואני משבח את אלוהים על כך בכל לבי. מקולל זה שהביא לי חדשות כוזבות."

"אמן!" ענתה.

"אבל אני חייב להגיד לך, יקירתי, שאני לא יכול להישאר עכשיו. אני חייב ללכת בחיפזון אל הבישוף של נויון, בעניין שנוגע לו, אבל אני אחזור אליך מהר ככל שאוכל."

הוא עזב את אשתו ועשה את דרכו אל נויון. אבל אלוהים יודע שבמשך כל הדרך חשב על מצבו המוזר.

"לצערי!" הוא אמר, "אני מרגיש מבוזה. כומר! פקיד! נשוי! אני מניחה שאני חדל האישים האומלל הראשון שדבר כזה קרה לו!"

הוא הלך אל הבישוף של נויון, שהיה מופתע מאוד לשמוע את המקרה שלו, ולא ידע מה לייעץ לו, ולכן שלח אותו לרומא.

כשהגיע לשם, סיפר את סיפורו באריכות לאדונו, שהוטרד מאד. למחרת חזר על כך לאב הקדוש, בנוכחות מועצת הקודש וכל הקרדינלים.

הוא נצטווה על ידם, להישאר כומר הקהילה וגם להישאר נשוי. הוא נדרש לחיות עם אשתו כאיש נשוי, בכבוד וללא נזיפה, ושהילדים שלו יהיו חוקיים ולא ממזרים, אם כי אביהם הוא כומר. יתר על כן, אם יתגלה שהוא חי בנפרד מאשתו, הוא יאבד את משרתו.

וכך, כפי ששמעת, זה היה עונשו על שהאמין בחדשות כוזבות של חברו. שיהיה חייב לגור בקהילה שלו, וגרוע מזה, עם אשתו, ממנה היה נפרד בשמחה אם הכנסייה לא חייבה אותו אחרת.