מאת מונסיניור דה פיינס.
במחוז ליל, חי פעם אדם נכבד, שהיה פועל וסוחר, והוא הצליח, בזכות מעמדו ומעמדם של חבריו, להינשא לנערה צעירה ויפה מאוד, אך לא עשירה. גם הוא לא היה עשיר, אבל היה מאוד חמדן, חרוץ בעסקים, ואהב להרוויח כסף.
והיא, מצדה, דאגה למשק הבית כפי שרצה בעלה. הייתה לו דעה טובה עליה, ולעתים קרובות נסע לצורך ענייניו בלי שום חשד בנאמנותה.
אבל בעוד המסכן בא והולך, ומשאיר את אשתו לבדה, הגיע אליה בחור חביב, וכדי לא להאריך את הסיפור, אספר רק שהבחור הפך תוך זמן קצר לממלא מקומו של הבעל, שעדיין האמין שיש לו בבית את האישה הטובה ביותר בעולם, אישה שחשבה רק על הגדלת כבודו ועושרו. ולא היה כך, אשתו לא העניקה לו את האהבה שהגיעה לו, וגם לא היה אכפת לה אם הוא מרוויח או מפסיד.
כשיצא הסוחר הטוב, כהרגלו, לעסקיו, מיהרה אשתו להודיע למאהבה, שלא התעכב, והגיע חיש. כדי לא לאבד את זמנו, ניגש אל גבירתו, והציע לה הצעות מהנות שונות, והיא כמובן לא סירבה לו יותר מאשר בהזדמנויות הקודמות, שלא היו מעטות.
אך הפעם, לא שיחק מזלם. בעוד הזוג עסוק בהנאותיו, הבעל הגיע, מצא אותם מתענגים, ונדהם מאד, כוון שלא חשב שאשתו היא אישה כזו.
"מה זה? "אמר. "בשם האלוהים, נבל, אני אהרוג אותך במקום".
המאהב, שנתפס בעת מעשה, נבהל מאוד, לא ידע מה לעשות, אך כיוון שידע שהבעל קמצן וחמדן, אמר במהירות:
"אה, ג'ון, ידידי, אני מתחנן בפניך. סלח לי אם עשיתי לך משהו לא בסדר, ומילה שלי אני אפצה אותך ואתן לך שישה בושלים של חיטה."
"אלוהים! "אמר הסוחר, "לא יהיה דבר כזה. אתה תמות במו ידי אם לא אקבל שנים עשר בושלים."
הרעיה הטובה, ששמעה את המחלוקת הזאת, כדי להחזיר את השלום, התקדמה ואמרה לבעלה.
"ג'ון, יקירי, תן לו לסיים את מה שהוא התחיל, אני מתחננת, והוא יתן לך שמונה בושלים. אתה מסכים?" הוסיפה ופנתה אל מאהבה.
"אני מסכים", הוא אמר, "אם כי זה יותר מדי, בהתחשב במחירה היקר של החיטה."
"זה יותר מדי? "אמר האיש הטוב. "אני מצטער שלא דרשתי יותר, כי היית נדרש לשלם קנס הרבה יותר כבד אם היית מובא לדין. עם זאת, תחליט אם אני מקבל שנים עשר בושלים, או שאני הורג אותך."
"באמת, ג'ון, "אמרה אשתו, "את טועה שאתה מתווכח אתי. נראה לי שאתה צריך להיות מרוצה עם שמונה בושלים, אתה יודע שזו כמות גדולה מאד של חיטה."
"אל תמשיכו לדבר," הוא ענה, "אני אקבל שנים עשר בושל, או שאני אהרוג אותו וגם אותך."
"רשע", אמר המאהב. "אתה קשה במיקוח. אבל לפחות, אם אני צריך לשלם לך, תן לי זמן."
"לזה אני מסכים, אבל אני אקבל שתים עשרה בושלים."
כך הסתיימה המחלוקת והוסכם כי המאהב ישלם בשני תשלומים, – שישה בושל למחרת, והשאר ביום סנט רמי, שיחול בקרוב.
כשהכל סודר אמרה האישה לבעלה:
"אתה מרוצה? תקבל את החיטה שלך?"
"בהחלט," השיב.
"אז לך," היא אמרה, "בעוד הוא מסיים את העבודה שהתחיל כאשר קטעת אותו, אחרת החוזה לא יהיה מחייב."
"בשם סנט ג'ון! זה כך?" אמר המאהב.
"אני תמיד שומר את המילה שלי," אמר הסוחר. "בשם אלוהים, איש לא יגיד שאני רמאי או שקרן. אתה תגמור את העבודה שהתחלת, ואני אקבל את שנים עשר הבושלים של החיטה בתנאים שסיכמנו. זה החוזה שלנו – נכון? "
"אמת הדבר" אמרה אשתו.
"שלום, אם כן," אמר הבעל, "אבל בכל אופן, תדאג שאקבל מחר שישה בושלים."
"אל תפחד," אמר השני. "גם אני אשמור על המילה שלי."
הבעל עזב את הבית, שמח מאוד שיקבל שנים עשר בושלים חיטה, ואשתו ומאהבה חזרו לעיסוקם הקודם.
שמעתי שהחיטה נמסרה כהלכה במועדים המוסכמים.
מחשבות ועוד 