שני הקטעים הבאים מפרק המבוא של הספר גרמו לי לסיים את הקריאה כבר בפרק המבוא.
חודש אפריל 1948.
"הוא לא היה במצב רוח של חידות. רק אתמול תקפה המחתרת היהודית כפר סמוך. ארבעים גברים ונשים פלסטינים הועברו למחצבה ונורו. שום דבר יוצא דופן. ערבים נרצחו בשיטתיות וגורשו. קרקעות בהן גרו משפחותיהם במשך שש עשרה מאות שנה הוחרמו. הנכבה, הקטסטרופה, התרחשה. חדאד היה צריך לצאת למלחמה באויב ולא להקשיב לשטויות."
"אמצע הבוקר התקרב. חדאד היה זקוק לשינה. מהאסיר הזה קיווה ללמוד את זהותם של חלק מהמחתרת היהודית, אולי אפילו את המפלצות ששחטו את אותם אנשים אתמול. הבריטים המקוללים סיפקו לציונים רובים וטנקים. במשך שנים הבריטים לא איפשרו לערבים להחזיק כלי נשק חוקיים, מה שהציב אותם בעמדת נחיתות קשה. נכון, ערבים הגיעו עם מספרים רבים יותר, אך היהודים היו מוכנים טוב יותר, וחדאד חשש שתוצאת המלחמה הזו תהיה הלגיטימיות של מדינת ישראל."
הספר יצא לאור בהוצאת בלנטיין בשנת 2007.
מחשבות ועוד 