מאה סיפורים חדשים – סיפור 44 – הכומר השדכן

סופר על ידי מונסניור דה לה רוש

בימים אלו, גם כמרים, שהם חברה טובים באופן כללי, יכולים בקלות לנהוג בטיפשות כמו כל אדם אחר.

בכפר היפה פיקארדי, חי פעם כומר חובב תענוגות. בין הנערות היפות והנשים בקהילה שלו, הוא שם עינו על צעירה יפיפייה בגיל מתאים לנישואין, והיה נועז דיו לספר לה מה הוא רוצה.

הצעירה הוקסמה ממילותיו הנאות, וממאה אלף ההבטחות הריקות שהבטיח, וכמעט הייתה מוכנה להיענות  לבקשותיו, דבר שהיה יכול להיות חבל מאוד, שכן הייתה ילדה נחמדה ובעלת נימוסים נעימים, ורק חסרון  אחד היה לה, שלא הייתה האדם מהיר המחשבה ביותר בעולם.

אני לא יודע איך עלה על דעתה לענות לו בצורה כזאת, אבל יום אחד היא סיפרה לכומר, כשניסה לממש את אהבתו אליה, שהיא לא נוטה לעשות את מה שהוא רוצה, עד שתינשא, כי אם במקרה, כפי שקרה רבות, יהיה לה תינוק, היא תאבד את כבודה לעד על ידי אביה, אמה, אחיה וכל משפחתה, דבר שאותו לא תוכל לשאת, וגם לא יהיה לה כוח לסבול את הדאגות הכרוכות  באסון כזה.

"אף על פי כן, אם יום אחד אתחתן, דבר איתי שוב, ואעשה בשבילך כמיטב יכולתי, אך לא אחרת. שים לב למה שאני אומרת ותאמין לי אחת ולתמיד."

הכומר לא שמח יתר על המידה מהתשובה ההחלטית, נועזת והגיונית כפי שהייתה, אבל הוא היה כל כך מלא אהבה שלא איבד את כל התקווה, ואמר לצעירה:

"האם את בטוחה, יקירתי, שלא תעשי בשבילי כלום עד שתינשאי?"

"בטוחה בהחלט," היא ענתה.

"ואם תינשאי, באמצעותי ובעזרתי, את תזכרי זאת אחר כך, ותבצעי ביושר ובנאמנות את מה שהבטחת?"

"אני נשבעת," היא אמרה, "אני מבטיחה לך."

"תודה," הוא אמר, "את יכולה להיות רגועה. אני מבטיח לך נאמנה שאם לא תינשאי בקרוב זה לא יהיה בגלל שלא התאמצתי או חסכתי בהוצאות, אני בהחלט רוצה בזאת לא פחות ממך, וכדי להוכיח שאני מסור לך בנפש ובגוף, תראי איך אנהל את העסק הזה."

"טוב מאוד, אדוני הכומר," היא אמרה, "נראה מה תעשה."

בכך נפרדה ממנו, והכומר הטוב, שהיה מאוהב בה בטירוף, לא נרגע עד שפגש את אביה. הוא דיבר אתו על עניינים שונים, ולבסוף דיבר עם הזקן על בתו, ואמר:

"שכני, אני מאד נדהם, כמו גם רבים משכניך וחבריך, שאתה לא נותן לבת שלך להתחתן. למה אתה שומר אותה בבית כשאתה יודע כמה זה מסוכן? לא שאני – חס וחלילה – אומר, או מבקש לומר, שהיא לא טובה, אבל כל יום אנו רואים בנות יוצאות לתרבות רעה מכיוון שאינן מתחתנות בגיל המתאים. סלח לי שאני אומר את דעתי בצורה גלויה כל כך, אבל הכבוד שיש לי כלפיך, והחובה שאני חייב לך ככומר שלך, דורשים ממני ומחייבים אותי לומר לך זאת."

"בשם האלוהים, אדוני הכומר," אמר האיש הטוב, "אני יודע שהמילים שלך נכונות למדי, ואני מודה לך על כך, ואל תחשוב ששמרתי עליה כל כך הרבה זמן בבית ממניע אנוכי, כי לרווחתה אני אעשה כל מה שאני יכול, כפי שאני צריך. לא היית רוצה, וזה גם לא נהוג, שאקנה לה בעל, אבל אם יזדמן מישהו צעיר ומכובד, אני אעשה כל מה שאבא טוב צריך."

"יפה אמרת," השיב הכומר, "ומילה שלי, הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לחתן אותה בהקדם. זה דבר נהדר להיות מסוגל לראות את הנכדים שלך סביבך לפני שאתה מזדקן מדי. מה אתה אומר על פלוני, בנו של שכנך? – הוא נראה לי אדם טוב, חרוץ, ויהיה בעל טוב."

"בשם יוחנן הקדוש!" אמר הזקן, "אין לי אלא דברים טובים לומר עליו. אני מכיר אותו כבחור צעיר טוב ועובד טוב. אביו ואמו וכל קרובי משפחתו הם אנשים מכובדים, ואם הם יעשו לי את הכבוד ויבקשו את ידה של בתי בנישואין בשבילו, אני אענה באופן שיספק אותם."

"אין צורך לומר יותר מזה", השיב הכומר, "ואם ירצה אלוהים, העניין יסודר כרצוני, וכוון שידוע לי בוודאות שנישואין אלה יועילו לשני הצדדים, אעשה כמיטב יכולתי לקדם את זה, ובזאת אפרד ממך עכשיו."

אם הכומר מילא היטב את חלקו עם אביה של הצעירה, הוא היה פיקח באותה מידה גם עם אביו של הצעיר. הוא הקדים לומר כי בנו בגיל המתאים לנישואין, והוא צריך להתיישב, והביא מאה אלף סיבות להראות שהעולם יאבד אם בנו לא יינשא בקרוב.

"אדוני הכומר", ענה הזקן השני, "יש הרבה אמת בדבריך, ואילו הייתי עכשיו מסודר טוב כלכלית כמו שהייתי, לפני כמה שנים, הוא כבר היה נשוי. כי אין דבר בעולם שאני חפץ בו יותר מאשר לראות אותו מיושב, אבל הצורך בכסף מונע זאת, ולכן עליו להיות סבלני עד שאלוהים ישלח לנו יותר עושר ממה שיש לנו כרגע."

"אז," אמר הכומר, "אם אני מבין אותך נכון, זה רק כסף שדרוש."

"תאמין לי שזה כך," אמר הזקן. "אם היה לי עכשיו כמה שהיה לי בעבר, כבר הייתי מחפש אישה עבורו."

"עסקתי בעניין", אמר הכומר, "מכיוון שאני חפץ ברווחתו ושגשוגו של בנך, וגיליתי כי בתו של אלמוני אחד (כלומר הגברת האהובה עליו) תתאים לבנך בדיוק. היא יפה וחסודה, ואביה במצב טוב, וידוע לי, שהוא יסייע כלכלית, וזה לא דבר של מה בכך. הוא איש חכם בעל שם טוב, וחבר, שאתה ובנך יכולים לפנות אליו. מה אתה אומר?"

"בהחלט", אמר האיש הטוב, "אם ירצה אלוהים שבני יהיה בר מזל מספיק כדי להינשא למשפחה כה טובה, ואם הייתי חושב שהוא יצליח בכך, הייתי אוסף את הכסף שברשותי ועובר אצל כל החברים שלי, כי אני בטוח שהוא לעולם לא יוכל למצוא מישהי מתאימה יותר."

"אז לא בחרתי רע," אמר הכומר. "ומה תומר אם אדבר על העניין עם אביה, ואתנהל אתו עד הסוף הרצוי לו, ויתרה מזאת, אלווה לך עשרים פרנק לתקופה מסוימת שתוכל להתארגן?"

"נשבע לך, אדוני הכומר," אמר האיש הטוב, "אתה מציע לי יותר ממה שמגיע לי. אם תעשה זאת, אתה עושה שירות נהדר לי ולבני."

"באמת," ענה הכומר, "לא אמרתי שום דבר שאני לא מתכוון לבצע. אז תשמח, כי אני מקווה להביא את העניין אל סיומו."

כדי לקצר את הסיפור, הכומר, בתקווה שהצעירה תהיה שלו ברגע שתינשא, סידר את העניין כל כך טוב, שעם עשרים הפרנקים שהשאיל, הנישואין הוסדרו, ויום החתונה הגיע.

נהוג היה באותם ימים, שהחתן והכלה מתוודים באותו יום. החתן הגיע ראשון למקום, וכשסיים, הוא נסוג למרחק קטן באומרו את תפילותיו. ואז באה הכלה, שכרעה ברך לפני הכומר והתוודתה.

כשאמרה את כל מה שהיה לה לומר, הוא דיבר אתה, וכל כך בקול רם, שהחתן, שלא היה רחוק, שמע כל מילה. הוא אמר, "יקירתי, אני מבקש שתזכרי עכשיו את ההבטחה שנתת לי בעבר. הבטחת לי שכשתינשאי אוכל לרכב עליך. עכשיו את נשואה, תודה לאל, בזכות מאמצי, ובאמצעות הכסף שהלוויתי."

"אדוני הכומר," היא אמרה, "אל תחשוש, אם ירצה אלוהים, אקיים את ההבטחה שהבטחתי."

"תודה," הוא ענה, ואחרי הווידוי האדוק הזה נתן לה מחילה, והורה לה לצאת.

החתן ששמע את השיחה לא היה מרוצה בכלל, אך בכל זאת חשב שאין זה הרגע הנכון להראות את כעסו.

לאחר שהסתיימו כל הטקסים בכנסיה, הזוג חזר הביתה ושעת השינה התקרבה. החתן לחש לחבר קרוב שלו, להביא קומץ גדול של ענפי ליבנה ולשים אותם מתחת למיטה, והחבר עשה כפי שהתבקש.

כשהגיע הזמן, הכלה הלכה למיטה כנהוג, נצמדה אל קצה אחד של המיטה, ולא אמרה אף מילה. החתן הגיע זמן קצר אחר כך, ונשכב בקצה המיטה האחר בלי להתקרב אליה, או לומר מילה ובבוקר קם בלי לעשות שום דבר אחר, והשיב את ענפיו אל מתחת למיטה.

כשיצא מהחדר הגיעו כמה גברות שמצאו את הכלה במיטה ושאלו אותה איך עבר הלילה, ומה היא חושבת על בעלה?

"תאמינו לי!" היא אמרה, " שם המקום שלו" – הצביעה על קצה המיטה – "והנה שלי. הוא לא התקרב אלי ואני לא התקרבתי אליו."

כולם נדהמו, ולא ידעו מה לחשוב, אך לבסוף הם הסכימו שאם לא נגע בה, זה בוודאי ממניע דתי כלשהו, והם לא הוסיפו לחשוב עוד על הדבר.

הלילה השני הגיע והכלה נשכבה במקום בו שכבה בלילה הקודם, והחתן, עדיין עם הענפים, עשה את אותו הדבר ותו לא. כך נמשך המצב עוד שני לילות, בהם הייתה הכלה מאוכזבת מאד ולא שכחה לספר לגברות למחרת, שלא ידעו מה לחשוב.

"יש לחשוש שהוא לא גבר, אם הוא המשיך ארבעה לילות בצורה כזו. חייבים לומר לו מה עליו לעשות. אם הלילה הוא לא מתחיל," – אמרו לכלה – "התקרבי אליו והתרפקי ונשקי אותו, ושאלי אותו אם זה כל מה שאנשים נשואים עושים? אם הוא ישאל אותך מה את רוצה שיעשה, תגיד לו שאת רוצה שהוא ירכב עליך ותשמעי מה הוא יגיד."

"אני אעשה זאת," אמרה.

וכך עשתה, באותו לילה שכבה במקומה הרגיל, ובעלה תפס את המקום הקודם שלו ולא עשה שום צעד נוסף, מכפי שהיה בלילות הקודמים. אז היא פנתה אליו, כרכה את זרועותיה סביבו, ואמרה:

"בוא הנה בעל! האם זו ההנאה שציפיתי לה? זה הלילה החמישי שאני שוכבת לידך, ולא התקרבת אלי! מילה שלי שלעולם לא הייתי רוצה להתחתן אם הייתי חושבת שאנשים נשואים לא עושים דברים אחרים."

"ומה אמרו לך שאנשים נשואים עושים?" הוא שאל.

"הם אומרים," היא ענתה, "שהאחד רוכב על השני. אני רוצה שתרכב עליי."

"לרכב עליך!" הוא אמר. "לא הייתי רוצה לעשות את זה. – אינני רוצה להיות כה רע אליך."

"אה, אני מתחננת שתעשה זאת – כי זה מה שאנשים נשואים עושים."

"את רוצה שאעשה את זה?" הוא שאל.

"אני מבקשת ממך שתעשה את זה," היא אמרה, ותוך כדי דיבור נישקה אותו ברוך.

"אני נשבע!" הוא אמר, "אני אעשה את זה, רק מכיוון שאת מבקשת ממני לצערי הרב, כי אני בטוח שלא תאהבי את זה."

מבלי לומר מילה נוספת הוא לקח את הענפים שלו, הפשיט את אשתו והכה אותה בגב ובבטן, ברגליים ובירכיים, עד שהייתה שטופה בדם. היא צעקה, בכתה, היא נאבקה, וזה היה מעורר רחמים לראות אותה, והיא קיללה את הרגע שביקשה אי פעם שירכב עליה.

"אמרתי לך זאת", אמר בעלה ואז אחז אותה בזרועותיו ו"רכב" עליה כל כך יפה שהיא שכחה את כאב המכות.

"איך אתה קורא למה שזה עתה עשית?" היא שאלה.

"זה נקרא," הוא אמר, "לפוצץ את הצד האחורי."

"לפוצץ את הצד האחורי!" היא אמרה. "הביטוי לא יפה כמו 'לרכב', אבל הפעולה הרבה יותר נחמדה, וכעת כשלמדתי את ההבדל, אדע מה לבקש בעתיד."

עכשיו עליכם לדעת שהכומר המתין בקוצר רוח לרגע שהכלה הנשואה הטרייה תגיע לכנסייה, כדי להזכיר לה את הבטחתה. בפעם הראשונה שהיא הופיעה, הוא התייצב במקומו, וכשעברה אותו הוא נתן לה מים קדושים ואמר בקול נמוך:

"יקרה שלי! הבטחת לי שארכב עלייך כשתהיי נשואה! את נשואה עכשיו, ברוך השם, והגיע הזמן לחשוב מתי ואיך תממשי את הבטחתך."

"לרכב עלי?" היא אמרה. "אלוהים, אני מעדיפה לראות אותך תולה את עצמך או טובע! אל תדבר איתי על רכיבה. אבל אני אתן לך לפוצץ את הצד האחורי שלי אם תרצה!"

"תתפוס אותך קדחת!" אמר הכומר, "זונה מלוכלכת וכפויית טובה! האם התגמול על כל מה שעשיתי למענך, הוא שתאפשרי לי לפוצץ את הצד האחורי שלך!"

הכומר הלך משם בכעס, והכלה התיישבה כדי לשמוע את המיסה הקדושה, שאותה עמד הכומר הטוב לקרוא.

וכך איבד הכומר את הסיכוי ליהנות מהצעירה. באשמתו, מכיוון שדיבר אליה בקול רם מדי ואפשר לבעלה למנוע את הדבר.