סיפור לחיים מאת אן וולס

את הנושא של הסיפור הבא הזכיר איקו שמואל, בתגובה שכתב לי, לפני כשנה וחצי. נתקלתי בו שוב השבוע והחלטתי לחפש את הסיפור כפי שביקש. מצאתי כמה אזכורים אבל את הקרוב ביותר מצאתי באתר סיפורים קצרים שפרסם סיפור קצר של אן וולס מהעיתון לוס אנגלס טיימס.

גיסי פתח את המגירה התחתונה של ארונית הבגדים והרים חבילה עטופה בניר עדין. "זו," הוא אמר, "זו לא סתם תחתונית. זו הלבשה תחתונה איכותית." הוא השליך את ניר העטיפה והגיש לי את התחתונית. היא הייתה מעולה, משי, בעבודת יד ועם רשת של תחרה. תג המחיר האסטרונומי עדיין היה מחובר. "ג'אן קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו יורק, לפחות לפני 8 או 9 שנים. היא מעולם לא לבשה את זה. היא שמרה את זה לאירוע מיוחד. טוב, אני מניח שזה האירוע." הוא לקח ממני את התחתונית והניח אותה על המיטה עם הבגדים האחרים שלקחנו לבית הלוויות. ידיו התעכבו לרגע על החומר הרך, ואז טרק את המגירה ופנה אלי. "לעולם אל תשמרי דבר לאירוע מיוחד. כל יום שאת חיה הוא אירוע מיוחד."

נזכרתי במילים האלה במהלך ההלוויה ובימים שלאחר מכן כשעזרתי לו ולאחייניתי לטפל בכל המטלות העצובות שאחרי מוות בלתי צפוי. חשבתי עליהם במטוס בחזרה לקליפורניה מהעיירה המרכז-מערבית בה מתגוררת משפחת אחותי. חשבתי על כל הדברים שהיא לא ראתה ולא שמעה ולא עשתה. חשבתי על הדברים שהיא עשתה בלי להבין שהם מיוחדים. אני עדיין חושבת על דבריו והם שינו את חיי. אני קוראת יותר ומנקה פחות. אני יושבת על המרפסת ומתפעלת מהנוף בלי להתעסק עם העשבים בגינה. אני מבלה יותר זמן עם המשפחה והחברים ופחות זמן בישיבות וועדה. במידת האפשר, החיים צריכים להיות חוויה מענגת, ולא סבל. אני מנסה לזהות את הרגעים האלה עכשיו ולהוקיר אותם.

אני לא שומרת כלום. אני משתמשת בכלי החרסינה והקריסטל בכל אירוע מיוחד כמו ירידה של קילוגרם במשקל, פתיחת סתימה בכיור או פריחת הקמליה הראשונה.

אני לובשת את הבלייזר הטוב שלי לשוק אם מתחשק לי. התיאוריה שלי היא שאם אני נראית מצליחה, אוכל לשלם 28.49 דולר עבור שקית קטנה של מצרכים בלי להתכווץ. אני לא שומרת את הבושם הטוב שלי למסיבות מיוחדות. למוכרים בחנויות לחומרי בניין ולפקידים בבנקים יש אף שמתפקד היטב כמו שיש לחברים שלי.

"יום אחד" ו"באחד הימים" מאבדים את אחיזתם במילון שלי. אם זה ראוי לראות או לשמוע, אני רוצה לראות ולשמוע עכשיו. אני לא בטוחה מה הייתה אחותי עושה אם הייתה יודעת שלא תהייה פה ביום המחרת שכולנו מקבלים כמובן מאליו. אני חושבת שהייתה מתקשרת לבני המשפחה ומספר חברים קרובים. היא אולי הייתה מתקשרת למעט חברים מהעבר כדי להתנצל ולתקן יחסים שנפגעו עקב מריבות. אני רוצה לחשוב שהייתה יוצאת למסעדה סינית, האוכל שהעדיפה. כנראה שלא אדע.

אלו הדברים הקטנים שלא נעשו, שהיה מרגיז אותי אם היה מתברר לי שזמני מוגבל. כועסת כי דחיתי פגישות עם חברים ל"אחד הימים". כועסת שלא כתבתי מכתבים מסוימים שהתכוונתי לכתוב. כועסת ומצטערת שלא אמרתי לבעלי ולביתי כמה באמת אני אוהבת אותם. אני משתדלת מאוד לא לדחות, להתאפק או לשמור דבר שיוסיף צחוק והנאה לחיינו.

בכל בוקר כשאני פוקחת את עיני, אני אומרת לעצמי שזה מיוחד. כל יום, כל דקה, כל נשימה…היא מתנה.

אן וולס (לוס אנגלס טיימס)

פוסט זה פורסם בקטגוריה ככה סתם, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.