סיפור 47 – מעשה באישה בוגדת ופרד צמא

מאת מונסניור דה לה רוש.

בפרובנס חי פעם נשיא בעל שם, שהיה פקיד מלומד ואיש נבון ביותר, אמיץ בקרב, דיסקרטי בייעוץ, ובקיצור, היו לו כל היתרונות שמהם יכול האדם ליהנות.

(אף על פי שלא נזכר כאן בשמו, דמות הנשיא בסיפור זה זוהתה כצ'פרי קרלס, נשיא הפרלמנט של גרנובל. על חזית בית ברחוב Rue de Cleres, בגרנובל, מגולף מלאך אוחז סמל משפחה, כשאצבעו של המלאך על שפתיו. הסמל הוא סימלה של משפחת קרלס והדמות אמורה להתייחס לסיפור הזה. בכל מקרה, הסוד נשמר בצורה גרועה מאוד, כי נראה שהסיפור התפרסם תוך שנים בודדות מהתרחשותו.)

רק דבר אחד הפריע לו, ודבר זה הטריד אותו מאד, ומסיבה טובה – הייתה לו אישה שרחוקה מלהיות טובה. האדון הטוב ראה וידע שאשתו בוגדת, ונוטה להתנהג כזונה, אבל הרגיש שאין תרופה אלא לנצור לשונו או למות, כי רבות ראה וגם קרא ששום דבר לא ירפא אישה שזו דרכה.

אבל, בכל אופן, אתה יכול לדמיין שאדם בעל אומץ וסגולות, כפי שהיה, שהיה רחוק מלהיות מאושר, ושמזלו הרע בער בלבו הדואב. כלפי חוץ התנהג כאילו אינו רואה ואינו יודע דבר על התנהגותה הפסולה של אשתו. עד שאחד ממשרתיו בא אליו יום אחד כשהיה לבד בחדרו ואמר:

"אדוני, אני רוצה להודיע לך, כפי שאני צריך, על משהו שנוגע במיוחד בכבודך. צפיתי בהתנהלותה של אשתך, ואני יכול להבטיח לך שהיא לא מקיימת את הנאמנות שהבטיחה, שכן אדם מסוים (שבשמו נקב) תופס את מקומך לעתים קרובות מאוד".

הנשיא הטוב, שידע לפחות כמו המשרת שדיווח לו, על התנהגותה של אשתו, השיב בכעס:

"הא! נבל, אני בטוח שכל מה שאתה אומר זה שקר! אני מכיר את אשתי טוב מדי, והיא לא מה שאתה אומר – לא! אתה חושב שאני אשאיר אותך להמשיך לספר שקרים על אישה טובה ונאמנה לי! אני לא רוצה אותך יותר כאן. אמור לי מה אני חייב לך ואז לך, ושלא אראה אותך שוב, אם אתה מעריך את חייך!"

המשרת המסכן, שחשב שהוא עושה שירות גדול לאדונו, אמר כמה מגיע לו, קיבל את כספו והלך, אבל הנשיא, משראה שהידיעות על בגידותיה של אשתו הולכות ונעשות נחלת הכלל, היה עצבני ומוטרד ביותר. הוא לא יכול היה לחשוב על שום תוכנית שבאמצעותה יוכל להיפטר ממנה ביושר, אבל רצה אלוהים, או אלת המזל, שאשתו תכננה ללכת לחתונת אחיינה בקרוב, והוא חשב שאולי זה יהיה לטובתו.

הוא הלך אל המשרת שהיה אחראי על הסוסים ועל הפרד המשובח שהיה בבעלותו ואמר לו:

"אל תיתן לפרד לשתות, לא ביום ולא בלילה. וכאשר תיתן לו קש, תערבב בקש כמות יפה של מלח – ואל תאמר מילה על כך לאיש."

"לא אומר דבר" אמר המשרת, "ואעשה כפי שפקדת עלי."

כאשר התקרב מועד חתונת האחיין, אמרה אשתו של הנשיא לבעלה:

"אדוני, אם זה יגרום לך נחת, אשתתף בשמחה בחתונת האחיין שלי, שתתקיים ביום ראשון הבא, במקום ההוא."

"טוב מאד, יקירתי. אני מאד מרוצה. לכי, ואלוהים ידריך אותך."

"תודה, אדוני," היא השיבה, "אבל אני לא יודעת כיצד בדיוק ללכת. אני לא רוצה לקחת את הכרכרה שלי והסוס שלך כל כך עצבני שאני חוששת לצאת למסע אתו."

"בסדר, יקירתי, קחי את הפרד שלי – הוא נראה במצב טוב, הולך בעדינות ובשקט וצעדו בטוח יותר מכל חיה אחרת שראיתי בחיי."

"בחיי," היא אמרה, "אני מודה לך. אתה בעל טוב."

יום העזיבה הגיע. כל משרתיה של הגברת היו מוכנים, וגם האישה שהייתה אמורה לשרת אותה הצטרפה אליה. וגם שנים או שלושה פרשים שהיו אמורים ללוות אותה והם שאלו אם הגברת גם כן מוכנה. היא השיבה שהיא תגיע מיד.

כשהייתה לבושה, היא ירדה למטה והם הביאו לה את הפרד, שלא שתה במשך שמונה ימים, ושהיה כבר מטורף מצמא מרוב מלח שאכל. כשעלתה עליו, יצאו הפרשים ראשונים, וכל החבורה בעקבותיהם, דרך העיירה והלאה, עד שהגיעו אל מעבר צר, דרכו זרם נהר הרון הגדול בזרם מרהיב. כשהפרד, שלא שתה דבר מזה שמונה ימים, ראה את הנהר, הוא לא חיפש גשר או דרך, הוא קפץ אל תוך הנהר עם המטען שעל גבו, הגברת הנכבדה.

כל הנוכחים ראו את התאונה, אבל לא יכלו להגיש עזרה, וכך טבעה הגברת. אירוע מצער מאד. והפרד, שהרווה את צימאונו, שחה עד שהיגיע אל גדתו של הרון וניצל.

כולם היו מוטרדים מאד ומלאי צער על אובדנה של הגברת והם חזרו אל העיירה. אחד המשרתים הלך אל הנשיא, שהיה בחדרו והמתין לחדשות, ובצער רב סיפר לו על מותה של אשתו.

הנשיא הטוב, שבליבו שמח יותר מאשר הצטער, הציג עצב גדול, נפל על ברכיו, והראה צער רב ויגון על אשתו הטובה. הוא קילל את הפרד ואת החתונה שאליה יצאה אשתו.

"ובשם האלוהים!" הוא אמר, "חרפה גדולה היא לכולכם שהייתם שם ולא הצלתם את אשתי המסכנה, שכל כך אהבה את כולכם. כולכם פחדנים עלובים, והראיתם זאת בבירור."

המשרת התנצל, כמו גם האחרים, ככל יכולתם, והם עזבו את הנשיא, אשר שיבח את ה' בידיים מורמות שהצליח להפטר מאשתו. הוא ערך לאשתו הלוויה נאה, אבל – כפי שאתה יכול לתאר לעצמך – למרות שהיה כשיר ובגיל מתאים, הוא  מעולם לא התחתן שוב, פן ייגרם לו שוב אסון דומה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מאה סיפורים חדשים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.