שלושה עשר – סטיב קוואנו

ג'ושוע קיין לא שנא את האנשים שרצח. כשהוא הניף סכין, או הרגיש שגרון נסגר מתחת לאצבעותיו, הפחד והבהלה בפניו של הקורבן רק גרמו לו הנאה. שנאה לא הייתה חלק מעבודתו. הכל היה בשביל ההנאה.

הוא שנא דברים אחרים: את השקרים שהתקשורת הפיצה, את הרעיון שאנשים יכולים לשפר את מצבם, בעיקר הוא שנא את הבודדים שהתמזל מזלם והצליחו לשנות את חייהם. קיין לא היה כל כך בר מזל. גם לא אמא שלו. אבל יותר מאשר שנאה, הוא חש רחמים. רחמים על המסכנים שחשבו שכסף, או משפחה, או הזדמנות, או אפילו אהבה יכולים לשנות כל דבר. הכל היה שקר. בעיני קיין, זה היה השקר האמריקני הגדול.

קיין ידע את האמת. חלומות לא התגשמו. לא היה שינוי. היה רק כאב. הוא מעולם לא הרגיש כאב, הוא נולד ללא אפשרות לחוש כאב פיזי. אבל הוא ידע את זה בכל זאת. הוא ראה את זה ביותר מדי פרצופים.
הוא רצה שאותם ברי מזל שבכל זאת הצליחו, ישלמו. ישלמו בגדול.

הוא גם ידע שהדרך הטובה ביותר לבצע רצח מושלם ולא להיענש על כך היא לוודא שמישהו אחר יורשע ברצח. כדי לוודא זאת צריך להיות בחבר המושבעים.

אדי פלין הוא עורך דין. סנגור. הוא יעשה הכל כדי להגן על לקוח שהוא מאמין שהוא חף מפשע. תיקים קודמים שלו הציבו אותו בצמרת.

כשמציעים לו להשתתף בהגנה על רוברט (בובי) סלומון, הוא מתנה את הסכמתו בכך שיהיה משוכנע שבובי חף מפשע. כשהוא משוכנע – הוא יעשה הכל בשביל הלקוח.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, ספרים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.