מאה סיפורים חדשים – 48 – הפה הצנוע.

מאת מונסניור דה לה רוש

אציל צעיר התאהב בנערה צעירה שהייתה נשואה. כשנפגשו, סיפר לה, בבהירות ככל שיכול, על מצבו, והכריז שהוא חולה אהבה אליה.

היא הקשיבה לו באדיבות, ואחרי המפגש הראשון שלהם, הוא יצא מרוצה מהתשובה שקיבל. אבל אם היה חולה אהבה לפני שהצהיר על אהבתו בפניה, הוא הפך לחולה עוד יותר לאחר מכן. הוא לא יכול היה לישון בלילה או ביום בגלל שחשב על גבירתו, ובאילו אמצעים יוכל לזכות בחסדיה.

כשראה ההזדמנות לכך, ניסה שוב את מזלו, ואלוהים יודע, אם היטיב לדבר בפעם הראשונה, הוא מילא את תפקידו טוב יותר בהזדמנות השנייה, ובמזל טוב, לא הביעה אהובתו התנגדות לבקשתו, מה ששימח אותו במידה לא קטנה. וכיוון שלא תמיד היה לו זמן או פנאי לבוא לראותה, אמר לה באותה הזדמנות על רצונו לשרת אותה בכל דרך שיוכל, והיא הודתה לו והייתה חביבה ככל יכולתה.

בקיצור, הוא קיבל אדיבות רבה, חביבות ומילים הוגנות, שלא יכול היה לצפות ליותר באופן סביר, ואחר כך רצה לקבל נשיקה, אך היא סירבה מכל וכל. הוא גם לא הצליח לקבל נשיקה כשנפרד ממנה, דבר שהדהים אותו מאוד.

לאחר שעזב אותה, החל לפקפק אם יזכה אי פעם באהבתה, בראותו שהוא לא יכול להשיג אפילו נשיקה אחת, אבל ניחם את עצמו בכך שנזכר במילים האוהבות שאמרה כשנפרדו, ובתקווה שנתנה לו.

הוא הטיל עליה מצור. בקיצור, בא והלך כל כך הרבה פעמים, עד שאהובתו סוף סוף קבעה אתו פגישה במקום סודי, שם יוכלו לומר את כל מה שיש להם לומר, בפרטיות. כשנפרד ממנה, חיבק אותה בעדינות וניסה שוב לנשק אותה, אבל היא התגוננה במרץ, ואמרה לו, קשות:

"לך מפה, לך מפה! ועזוב אותי בשקט! אני לא רוצה שינשקו אותי!"

הוא התנצל על התנהלותו כמיטב יכולתו, והלך.

"מה זה?" הוא אמר לעצמו. "מעולם לא ראיתי אישה כזו! היא מקבלת את פני הכי טוב שאפשר, וכבר נתנה לי את כל מה שהעזתי לבקש – ובכל זאת אני לא יכול להשיג נשיקה מסכנה וקטנה אחת."

בשעה שנקבעה, הלך למקום שאמרה אהובתו, ועשה בנחת את אשר לשמו בא. הוא שכב שמח בזרועותיה כל הלילה, ועשה כל מה שרצה, מלבד לנשק אותה. את רצונו זה, לא הצליח לממש.

"אני לא מבין את המנהגים האלה," אמר לעצמו. "האישה הזו נותנת לי לשכב איתה, ולעשות לה מה שאני רוצה. אבל יש לי סיכוי לקבל נשיקה אחת כמו הסיכוי למצוא את הצלב האמיתי! אני לא יכול להבין את זה. יש איזה מסתורין לגבי זה, ואני חייב לגלות מה זה."

יום אחד כששניהם נהנים ושמחים, הוא אמר,

"יקירתי, אני מתחנן בפניך שתגידי לי את הסיבה שבגללה את תמיד מסרבת לתת לי נשיקה? אפשרת לי באדיבות ליהנות מכל גופך היפה והמתוק – ובכל זאת את מונעת ממני אפילו נשיקה קטנה!"

"אמונה! ידידי," היא ענתה, "כמו שאתה אומר, תמיד סירבתי לתת לך נשיקה, אז אל תצפה לה, כי לעולם לא תקבל אותה. יש לכך סיבה טובה מאוד, כפי שאספר לך. כאשר התחתנתי עם בעלי, הבטחתי לו – עם הפה בלבד – הרבה דברים יפים. ומכיוון שפי הוא שנשבע והבטיח להיות טהור, אקיים שבועתו, ואעדיף למות מאשר לתת למישהו אחר לגעת בו – הפה שייך לבעלי ולא לאחר, ואל לך לצפות שיהיה לך מה לעשות בעניין. אבל הצד האחורי שלי מעולם לא הבטיח לו או נשבע לו כלום. תעשה עם זה ועם כל השאר – מלבד הפה שלי – מה שתרצה. אני נותנת לך הכל."

אהובה צחק בקול, ואמר:

"אני מודה לך, יקירתי! יפה אמרת, ואני מאוד שמח שאת ישרה מספיק כדי לקיים את הבטחתך."

"ישמור אלוהים", היא ענתה, "שלא אשבור שבועתי אי פעם."

כך, באופן ששמעת, חולקה האישה ביניהם: לבעל, היה הפה בלבד, ולאהובה כל השאר, ואם במקרה, הבעל השתמש אי פעם בחלק אחר שלה, היה זה בדרך של הלוואה, כי הם היו שייכים למאהב שקיבל אותם במתנה.

בכל מקרה היה לבעל יתרון, שאשתו הסכימה לתת לו להשתמש במה שנתנה לאהובה, אבל בשום פנים ואופן לא תתיר לאהובה ליהנות ממה שהעניקה לבעלה.